יעל ערבה יעל ערבה בלוג עיתונות חופשית
פעם כתבתי על זה כתבה למעריב, ואני לא מוצאת אותה. אבל נקודות למחשבה:
הנתונים מאחורי תופעת הנעדרים מראים פער עצום בין מה שנחשב למקרה חטיפה או פשע לבין המציאות בפועל.
המספרים והפרופיל העולמי
במחקרי קרימינולוגיה ואכיפת חוק, בין 80% ל-90% ממקרי הדיווח הראשוניים מוגדרים כעזיבה מרצון (Runaways, עזיבות בית, התנתקות מקשר) ולא כפשע או תאונה.
מדי שנה נרשמים כ-80,000 עד 100,000 דיווחים על נעדרים. כ-85% מתוכם מאותרים או חוזרים תוך שבוע, אך אלפים בודדים מדי שנה נעלמים לתקופות ממושכות באופן מתוכנן.
ה"ג'והאצו" (Jouhatsu / Evaporated People) ביפן: מושג שלם המוגדר כ"אנשים שנמוגו". יש שם אפילו חברות שירות ("חברות מעבר לילה") שמסייעות לאנשים לארוז את חייהם באישון לילה, להשאיר הכל מאחור ולהתחיל מחדש בעיר אחרת תחת זהות שקטה, בגלל חובות, בושה או פשוט רצון להתחיל מחדש.
המבט המודרני: בעולם דיגיטלי שמנטר כל צעד, עקבה ומיקום – הנעלם מרצון מבצע אקט כמעט בלתי אפשרי: הוא מוותר על הנוכחות הדיגיטלית, על הרשתות, על הנוחות, כדי להרוויח בחזרה אלמוניות מוחלטת.
ההיעלמות של שתי הישראליות, לא עניינה אותי בכלל. אבל כיוון שלהעלם אינה עבירה, והזכות לפרטיות, היא זכות. עניין אותי הפרסום כשהן נמצאו. ואם היה נכון לפרסם את המפגש עם השוטר, ולהודיע לבני משפחתן היכן הן.
המתח בין סמכות אכיפת החוק לבין החוק להגנה על הפרטיות וזכויות היסוד של האזרח יוצר מנגנון מובנה ומורכב במקרי איתור נעדרים. במדינה דמוקרטית, היעלמות של אדם בוגר ובעל כשירות אינה עבירה על החוק, והזכות להרחיק את עצמו מסביבתו מוגנת תחת הזכות לפרטיות, לאוטונומיה ולאנונימיות.
ההפרדה המרכזית בחוק היא בין תהליך האיתור לבין מסירת המידע.
המשטרה חייבת לטפל בתלונה על נעדרים, אך האם מותר לה לפרסם את ממצאיה, בהנחה שלא מדובר בעבירה פלילית שגרמה להיעלמות?
התמונה באדיבות ai