yaelarava.com Yael Arava
משחר הנצרות, בית לחם היא אחת המקומות הקדושים ביותר של עלייה לרגל. אבל אחרי שנים של אינתיפאדה, הצליינים כבר לא יבואו. חיים, לתושבי בית לחם, הפך למסה של סתירות מרות. הם גרים באחת הערים הפלסטיניות הממומנות הכי טוב, אבל חסרים במתקנים בסיסיים. סרט תיעודי זה בוחן את ההיסטוריה של בית לחם דרך חייהם של ארבעה תושבים...
משחר הנצרות, בית לחם היא אחד המקומות הקדושים לנצרות ובמשך מאות שנים הייתה אתר עלייה לרגל חשוב- אלא שלאחר שנות אינתיפאדה וההתרסקות של העיר לאחריה, הצליינים כבר לא באים.ואם הם מגיעים , הם שוהים בה זמן קצר ביותר ולעיתים נדירות מתחככים עם האוכולוסיה , הם מגיעים בקבוצות מאורגנות באוטובוסים של תיירים. כשהנהגים לוקחים את הפיקוד מפחידים "מסבירים" מבהירים , ומנתבים אותם אל החנויות בהם יש להם סידורי עמלה נוחים, מסעדה אחת או שתיים . מעמיסים על האוטובוס ומסתלקים מן העיר. תושביה לא מרוחים יותר מהעיר עם הפוטנציאל התיירותי מהגבוהים בעולם. בכלל החיים בבית לחם הם קקפוניה של סתירות.
בית לחם אחת הערים הפלסטיניות החשובות ביותר, אך רבים מתושביה חיים במחסור ואת התקווה החליף הייאוש.
סרט תיעודי זה בוחן את ההיסטוריה של בית לחם דרך חייהם של ארבעה תושבים ומשפחותיהם. צולם בשבע השנים האחרונות, סרט באיכות גבוהה זה מגלה כיצד תקוות שנולדו עם שחר המילניום התנפצו.
בית לחם, חג המולד 2006. מועד החגיגות הנוצריות. העיר אמורה להיות שוקקת חיים ולארח תיירים מכל העולם, אבל אצל מוכרי מזכרות המתפרנסים מהתיירות, כמו עדנאן האכזבה ניכרת, החנות שלו היא נטושה. "כל התיירים מוציאים את כספם בירושלים", הוא מתלונן. "כיכר Manager ריקה". מאז שנבנתה "הגדר" חומת בטון מסיבית מקיפה את העיר ומפרידה בינה לירושלים, תיירים בודדים מגיעים בלבד. ואם החומה לא יצרה את תחושת הפחד אלה מדריכי הטיולים שמזהירים את המבקרים שבית לחם מסוכנת. פלסטינים נצורים מצדה האחד והעולם מצדה השני של החומה. הם גם לא יכולים למכור סחורתם מחוץ לעיר. עדנאן: "הם לא באים ואנחנו לא יכולים לנסוע לירושלים כדי למכור בגלל החומה."
שבע שנים קודם לכן. ציפייה מלאה את האוויר והתרגשות ניכרה כשהעיר התכוננה לחגוג את יום ההולדת האלפיים של הבן המפורסם ביותר שלה, ישוע המשיח. "אנו מקווים כי תיירים רבים יבואו ואולי דברים יהיו טובים", אמר אז עדנאן . אפילו ח'דר, אחת הדמויות המרכזיות האחרות של הסרט, אולי ימצא עבודה ללילה אחד בארוע הגדול.
אבל לא כולם הוזמנו לחגיגות. קרלו זועם רוב התושבים לא יכולים להיכנס לכנסיית המולד. "תסתכל מסביב, אף אחד כאן הוא לא מבית לחם. הם כולם מבחוץ", הוא מתלונן. יותר, ממיליארד דולר הושקעו בהכנתה למיליניום. אבל רמת חיים עבור רוב האנשים היא ללא שינוי. "האנשים הגדולים קיבלו את הכסף ואנחנו לא מקבלים שום דבר", מקוננת אמו של חאדר. "התיירים יעזבו ושום דבר לא ישתנה", מנבא אימאם חאלד טאפש.
קרלו וחאדר היו שניהם בשנת העשרה שלהם, כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה. "זו הייתה תקופה יפה בשבילנו כי אנחנו לא הבנו מה אנחנו עושים", נזכר חאדר. "זה היה כמו להיות בסרט. "הוא מתאר כיצד הוא וחבריו היו זורקים אבנים על חיילים ישראליים עם מעט מחשבה להשלכות . אבל הוא נעצר מייד ובילה חודשים בכלא. לאחר מכן, חיילים ישראליים בטעות חשבו את אחיו הצעיר, כחאדר, וחסן אחי נעצר גם.
זה היה בתקופה שהובילה עד למילניום החדש שהבמאית יעל ערבה שולדמן נפגשה לראשונה עם עדנאן , ח'דר, קרלו ואליזבת. הייתה אי שביעות רצון הולכת וגדלה עם הסכמי אוסלו ושיחות השלום היו במבוי סתום. אבל בבית לחם, הייתה גם תחושה אמיתית שישראלים והפלסטינים היו אמורים לפעול יחד למען השלום. "רצינו לבוא לכאן והפלסטינים הראו לנו סביב", קובע ישראלי אחד. עדנאן חולק בדיחות עם לקוחותיו הישראליים ואליזבת תיארה שגדלה בבית לחם.
אבל בתוך תשעה חודשים, שיחות השלום התמוטטו ופרצה האינתיפאדה השנייה. "חיילים ישראליים באו לכאן והרסו את הכל", קובע קרלו , מראה לנו סביב הבית ההרוס שלו. "בעלי החיים חיים טוב יותר מאיתנו", מתלונן עדנאן. לפני האינתיפאדה, עדנאן לא היה דתי והתפלל רק לעתים נדירות. אבל עכשיו, הוא הצטרף לתפילות במסגד המקומי.
עם החיים שכל הזמן הולכים ומחמירים, קרלו ומשפחתו החליטו לעזוב. "כאשר יהיה שלום, אנחנו נחזור", הוא נשבע. אבל לעדנאן, הבעיות של חיי היומיום נראות בלתי ניתן להתגבר עליהם. "העיר היא כמו כלא גדול", הוא מקונן. "מה יקרה לבית לחם?".