yaelarava.com Yael Arava
באינתיפאדה השנייה חאדר כבר לא זרק אבנים, היינו ילדים, זה היה כמו משחק. עכשיו אנחנו מבינים.
הייתי בן 14 ישבתי בכיתה . פתאום הגיעו קבוצת בחורים, לבושים שחורים עם מטפחת שחורה התפרצו לכיתה וצעקו על כולם לזרוק אבנים, היו שריקות, כולם רצו למקום ממנו אפשר לפגוע בג'יפים, על הגבעה. התבלבלתי, רצתי עם כולם.
זרקתי אבן. היו שריקות. שריקות זה סימן שעכשיו מגיע ג'יפ צבאי ולזרוק אבנים. ככה שבוע שבועיים, האינתיפאדה הראשונה. אמא שלי היא פליטה מקטמון . היא התחתנה עם אבא שלי, אני לא מבין איך הוא קצת לא בסדר בראש, פה בבית הזה אנחנו גרים בחדר אחד, 3 אחים אמא ואבא. בבוקר המזרונים נצמדים בערימה אל הקיר. בלילה נפרשים ותופסים את כל החדר. קוראים לי חאד'ר. תפסו אותי זורק אבנים על החיילים. הייתי זורק אבנים עם קרלוס, אבל על קרלוס לא הלשינו. לא יודע מי הלשין עלי, באו החיילים בלילה ולקחו אותי לכלא. 4 שנים ישבתי בכלא. הכרתי שם אנשים מהחמאס, הייתי אתם באוהל. למדתי עברית. נהייתי חמסניק. לילה אחד באו החיילים ודפקו על הדלת. הם מחפשים את חאד'ר הם אמרו לאמא שלי, ואמא שלי אומרת, אבל חאד'ר אצלכם, לקחתם אותו כבר לפני חודשיים לכלא, הם לא האמינו לה ולקחו את חסאן אחי, הם קראו לו חאד'ר. רק כשנפגשנו אחרי מספר שבועות בכלא. הם הבינו שהם טעו ושחררו אותו.
ולמה עכשיו אתה לא משתתף באינתיפאדה? הוא צוחק, עכשיו..אני כבר בן אדם גדול, אז זה היה כמו משחק, היינו ילדים. עכשיו אנחנו מבינים…
עדות מבית לחם שנת 2000 יעל ערבה.
נזכרתי בחאדר כשחשבתי על הילד בן ה16 שיצא לדקור היום בסניף של רמי לוי. אני ל אמכירה אותו את הילד הזה שהרגיש שזה הדבר הנכון לעשות היום אחר הצהריים.