שכחו אותם בתעלת סואץ לפני 50 שנה, במקביל למבצע קדש, פתחו בריטניה וצרפת במבצע מוסקטיר לכיבוש התעלה. החיילים הוותיקים נזכרים באירועים ומוחים על יחס המדינה לפני 50 שנה בדיוק הם היו חיילים צעירים שקיבלו הוראה לצאת למבצע צבאי רחוק מהבית – לכבוש את תעלת סואץ מידיו של שליט מצרים, גמאל עבד א-נאצר. היום, במבט לאחור, יושבים החיילים, כולם עברו את ...

שכחו אותם בתעלת סואץ

לפני 50 שנה, במקביל למבצע קדש, פתחו בריטניה וצרפת במבצע מוסקטיר לכיבוש התעלה. החיילים הוותיקים נזכרים באירועים ומוחים על יחס המדינה

לפני 50 שנה בדיוק הם היו חיילים צעירים שקיבלו הוראה לצאת למבצע צבאי רחוק מהבית – לכבוש את תעלת סואץ מידיו של שליט מצרים, גמאל עבד א-נאצר. היום, במבט לאחור, יושבים החיילים, כולם עברו את גיל 70, ונזכרים בגאווה, אך גם עם לא מעט ביקורת, במה שהפך למעשה לפעולה הצבאית המשמעותית האחרונה של האימפריה הבריטית. "הלכנו לשרת את המדינה ללא שאלות", הם אומרים, אך מוסיפים כי "אין הרבה כבוד מצד המדינה לחיילים לשעבר".

מבצע מוסקטיר, נפתח ב-31 באוקטובר 1956, יומיים לאחר תחילתו של מבצע קדש הישראלי, בפיקודם של גנרל צ'רלס קייטלי הבריטי ותת-אדמירל פייר ברז'ו הצרפתי ובהשתתפות של 45 אלף חיילים בריטים ו-34 אלף חיילים צרפתים. מטרת המבצע היתה להחזיר לבריטניה ולצרפת את השליטה בתעלת סואץ אחרי שנאצר הלאים אותה ביולי 1956.

פתיחת המבצע תואמה כמה ימים קודם לכן בפגישה חשאית בעיירה סוור סמוך לפריז בהשתתפות ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, גם ראש ממשלת צרפת, גי מולה ושר ההגנה הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן, היה בקשר עם הנוכחים מלונדון.

אחרי חמישה של הפצצות מסיביות על שדות התעופה ברחבי מצרים, על תחנות רכבות ועל מטרות נוספות, נחתו הכוחות האנגלו-צרפתיים בפורט סעיד ובפורט פואד שבצפון תעלת סואץ רק ב-5 בנובמבר ולאחר כיומיים כבשו את שתי הערים ונערכו להתקדם דרומה. אולם לחץ בינלאומי הביא והחלטת האו"ם הביאו להפסקת המלחמה ועד סוף דצמבר פינו הכוחות את אדמת מצרים.

בבריטניה נתפס המבצע עד היום ככישלון, וכך רואים אותו גם החיילים. בשיחות עמם עולה כאב על כך שהחיילים לא זכו להערכה על מסירותם. למרות שחלפו חמישים שנה החיילים משחזרים את המאורעות והאכזבה בעוצמה רבה, אך מאופקת, כיאה לקצינים ג'נטלמנים בריטים.

דיויד ניומן , פנסיונר בשנות השבעים לחייו, גדל והתחנך בקנט וכיום הוא מתגורר בלונדון, נשוי ואב לשני ילדים. למרות שאת הצבא הוא עזב מזמן כשבאמתחתו שלוש מדליות, עדיין  מתנוססים ועל ביתו דגלי החיל שלו. "אני גאה בכך", הוא אומר בחביבות של קשישים בעלי הומור עצמי.

בגיל 18 היה ניומן חלק מהגיוס הלאומי כשנקרא להיערך לפעילות במצרים. הכוח שלו היה  בין הכוחות הראשונים שנשלחו לאזור.  "עלינו הוטל להכין את הקרקע לכוחות שעמדו להגיע", הוא מספר ל-nrg מעריב.

גם ויליאם איוויס, המכונה ביל, גויס בחירום הלאומי לשירות בגדוד ההנדסה המלכותי בחיל הים. את חוויותיו במהלך המבצע הוא העלה על הכתב ביומנו האישי. "ב-19 ביוני 1956  הגעתי לנמל הצבאי בסאות'המפטון לאימוני חרום צבאיים שנמשכו שבועיים", כתב. "במחנה בהמפשייר קיבלנו מדים וציוד והתחלנו באימונים הימיים עד שיעבירו אותנו למצרים".

הדרך של שני החיילים למצרים עברה דרך קפריסין, בה יש גם כיום בסיס צבאי בריטי. אולם בניגוד לרוגע המאפיין כיום את האי הים-תיכוני, באותה תקופה הוא היה סוער, כאשר ארגון הגרילה EOKA נלחם בשלטון הקולוניאליסטי הבריטי.

איוויס ממשיך לשחזר: "ב-4 לפנות בוקר הגענו לקפריסין ושם נאמר לנו שלקראת הצהריים, נקבל תדרוך במחנה. אלא שבעת ששתינו תה, התרחש פיצוץ מחריד

שהעיף את הגג בבניין לידנו. זה היה המבנה בו היינו אמורים לקבל את התדרוך. חיילים שהיו בקנטינה נפצעו קשה וחלק מתו. הטרוריסטים של EOKA  חיברו חומרי נפץ לכיסאות והחיילים שנפגעו היו אלה שהיו צריכים להדריך אותנו".

ניומן אומר שהטרור של היום זה לא הטרור שהיה אז, "שם EOKA ירו עלינו והפציצו אותנו, אבל לא היו אז מחבלים מתאבדים. מה שעובר על הכוחות שלנו היום יותר קשה",הוא אומר בתחושת הזדהות  עם הצעירים שמשרתים בעיראק ובאפגניסטן.

למרות הפיגוע, החיילים נותרו בקפריסין. איוויס מספר שהגדוד שלו הועבר לפמגוסטה עוד באותו יום. "עסקנו בפריקת ציוד מהאוניות. היינו צריכים לעזוב את המחנה כל לילה במהירות רבה כי כל העת היינו תחת אש מצלפי ה- EOKA", הוא משחזר. "אלה היו זמנים מפחידים".

 

ב-3 בנובמבר 1956 עזב הגדוד של איוויס את פמגוסטה על גבי אוניה נושאת גייסות ושלושה ימים לאחר מכן הגיעו לנמל פורט סעיד. "עם התקרבנו לנמל, הספינה היתה תחת אש מהמצרים שירו בנו, בנשק רוסי וצ'כי".

זה היתה רק יריית הפתיחה עבור איוויס ועמיתיו. "לא היה רגע של הפוגה. ירדנו בסולמות חבלים לסירות הובלה קטנות שבאו לאסוף אותנו", הוא נזכר. "עם התקרבנו לחוף החל להתחזק הירי עלינו, וככל שהתקדמנו הירי גבר. רב"ט ג'ון פישר קיבל הוראה לירות על הבניינים מהם נורתה האש המצרית".

הקרב נמשך דקות ארוכות עד שנפסק לרגע. "היה פסק זמן שאפשר לנו לעבור ולמצוא מקום להתמקם.  כתמי דם היו בכל מקום והיריות נמשכו לסירוגין", הוא מספר. "לאחר ההתמקמות  בלילה התחלנו לפרוק את הספינות, ג'ריקנים של מים ודלק ואת כל הציוד. כשלא עבדנו על הסיפון, היה עלינו לפטרל סביב נמל פורט סעיד".

באותו זמן היה ניומן חלק מגדוד של טנקים באזור פורט סעיד, כאשר הוא מספר כי בנוסף הם עסקו גם במשימות שיטור באזור.

 

אחרי שנעצר המבצע הצבאי והגיעו חיילי האו"ם לאזור התעלה, הם החלו לפטרל במקום החיילים הבריטים והצרפתים, וכך התאפשר לצוות של אוויס להמשיך בפעילותו על הספינות כאשר במקביל התגברו הגעגועים. "לילות פורט סעיד היו  נוראיים ורק ייחלנו לחזור כבר  הביתה", הוא מספר.

ב-16 בנובמבר הם יצאו  לדרך חזרה  הביתה והגיעו לבריטניה ב-22 בדצמבר, אבל לא זכו לקבלת פנים. "תנאי מזג האוויר וערפל כבד לא אפשרו עגינה בנמל פורטסמות. מאוחר יותר כשכבר הצלחנו לעגון, אף אחד לא חיכה לנו שם, נראה כאילו אף אחד לא ידע שאנחנו חוזרים הביתה. המחנה היה סגור והמפקד שלנו היה צריך לצלצל למפקד המחנה שיבוא לפתוח את הבסיס", משחזר איוויס.

אחרי שהחזיר את הציוד, עשה איוויס הצעיר את דרכו לבית המשפחה. "הגעתי הביתה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-23 בדצמבר. כל המשפחה שלי ישנה", הוא נזכר. "הם לא ידעו אם אני אחזור לחג המולד הזה או אי פעם בכלל".

למרות הביקורת על עצם המבצע, החיילים לא מצטערים שנטלו בו חלק. "עשינו את העבודה שלנו, אין מקום לרגשות", אומר ניומן. "נשלחנו על ידי המדינה לבצע משימה ועלינו היה לבצע אותה וביצענו אותה. הלכנו לשרת את המדינה ללא שאלות על מהות המלחמה והחלטות הממשלה והפוליטיקה". יחד עם זאת, לדעתו של ניומן, מבצע סואץ היה "בזבוז זמן" והוא מוסיף כי "היינו שם זמן קצר מאוד וספגנו הרבה אבידות". בסך הכל נהרגו במבצע מוסקטיר 22 בריטים ו-10 צרפתים.

 

גם איוויס מצטרף לדעתו. "במבט לאחור, אני לא יודע אם המבצע הזה היה בזבוז זמן. אנחנו הצלחנו לפתוח את תעלת סואץ שוב", הוא אומר, אך מוסיף "בפלוגה שלנו מתו 21 לוחמים.  מה שנשאר חרוט בזיכרוני היא החוויה והאחווה שאני לעולם לא אשכח".

האחווה מעוררת גאווה גם בניומן. "חייל לא הלשין על חייל, וחייל ידע שמה שעליו לעשות הוא לעזור לחבר שלו. כל אחד ידע שלפעמים צריך לבצע דברים שהם לא נעימים, ובוודאי שלא רצו לדווח לאמצעי התקשורת על כל עניין".

אולם הדבר שמטריד יותר מכל את שני החיילים הוותיקים, כמו את עמיתיהם, הוא היחס של המדינה. שלוש שנים לאחר המבצע, התחתן ניומן ועזב את הצבא, למרות שהיה חתום לעוד 20 שנה.

"כשהשתחררתי הייתי אף אחד. פילסתי את דרכי בחיים האזרחים ועבדתי למחייתי בעבודות שונות", הוא אומר. "לא היה ואין כבוד. חיילים שהשתתפו בקרבות למען המדינה, ולא היו חתומים לקריירה צבאית, היו צריכים למצוא את דרכם בחיים האזרחיים לאחר מכן. לראות חייל לשעבר  גר בקופסאות קרטון, מחוסר בית, זה לא משהו שצריך לקרות".

 

בפורום של דייב ה"סאפר" (כינוי לחייל בחיל ההנדסה) מתקבצים חיילים ששירתו בסואץ, לא רק אלה שהשתתפו במבצע מוסקיטר. למרות שרבים מהם עזבו את השרות לפני שנים, ההווי הצבאי נשמר.

השבוע, כאשר ציינו את יובל החמישים, כעסו החברים בפורום על מיעוט ההתייחסות הציבורית למבצע. גם רשת הבי-בי-סי, ששידרה סדרת תוכניות על משבר סואץ, זוכה לביקורת. אחד החיילים לשעבר, טוני טולאן, מוחה על הסיקור המגמתי. מתברר שלא רק בישראל חושבים כך על רשת השידור הבריטית.

"יש תוכניות שמשודרת כרגע בבי-בי-סי 2 בעניין סואץ", אמר טולאן ל- nrg מעריב. "פנו אלינו מהבי-בי-סי שניתן להם אינפורמציה וחיילים משוחררים רבים רואיינו, אבל כשהתוכנית הוצגה הראו רק חייל משוחרר אחד לרגע קצר וכל השעה הוקדשה למצדדים בצד של המצרים. אנחנו (הבריטים) הוצגנו בתור ה'תוקפניים' והמצרים כ'לוחמי חופש אמיצים'".

אכזבתו של טולאן מהסיקור מבטאת בעיניו את הזלזול הכללי לאלה שקיפחו חייהם במסירות למולדת.  "זה גורם לי לתהות אם זה היה שווה את המאמץ, ואני מקווה שתתני קרדיט למי שראוי לתת קרדיט", הוא אומר. "לכל אלו שאבדו את חייהם, לא רק בפלישה אלא גם בשנים הקשות לפני כן. מספר החללים שלנו במערכה הזו הוא השמיני בגודלו מבין כל המערכות מאז מלחמת העולם השנייה".

במהלך השיחות עולה גם הקשר בין המבצע האנגלו-בריטי לבין המלחמה המקבילה של ישראל בסיני. "לפחות הם (הישראלים) עושים משהו לחגוג 50 שנה למבצע מוסקטיר. לא הרבה קורה במדינה הזו", כתב דייב ה"סאפר" בהודעה שהשאיר בפורום.

"אני יכול להבין שהפלישה היא החיבור היחיד שיש לישראל עם סואץ, ושהם (הישראלים) היו בהיכון למקרה שהפלישה תהיה מוצלחת, אבל, כפי שלמדנו  מהיסטוריהֿ זו הייתה ההתחלה של סוף ההשפעה הבריטית במזרח התיכון", אומר טולאן.

ממרחק הזמן נראה לטולאן כי "דברים לא השתנו ממש באזור רווי המלחמות ההואֿ ויש  צעירים וחיילים בריטים שעדיין מתים שם" אז למדנו מעט מאוד מהניסיון שלנו".

ניומן מספר שכשביצע את עבודתו כחייל בסואץ, הוא לא חשב על פוליטיקה או על ישראל, אך מוסיף כי "יש לי הרבה סימפטיה לישראל, ואני מסתדר טוב עם ישראלים ויהודים"

עד היום נוגעת ללבו ההיסטוריה של העם היהודי. "אני לא דתי ואני חושב שלישראל יש זכות להתקיים. גם ישו היה יהודי", הוא אומר. "בכל מקרה, אני חושב שאנשים כבר צריכים לרדת מהיהודים. האנשים האלה היו בתאי גזים. יש להניח להם ולתת להם לחיות בשקט במדינה שמגיעה להם בזכות. וזה לא שיש לי משהו נגד ערבים, אבל הגיע הזמן לעזוב את היהודים לנהל את חייהם בשקט", הוא מסכם.

 

‫כתבות במעריב נרג… בעת היותה הכתבת בלונדון של מעריב נרג'.‬‬

תגובות

תגובות