"כיהודיה, לא הבנתי איך ואנונו מוכן לבגוד" ונדי רובינס ליוותה כעיתונאית את המרגל בזמן הכנת התחקיר על הכור. 20 שנה אחרי, היא משחזרת בראיון מיוחד ל-nrg את זיכרונותיה מאותם ימים במשך שנים הקפידה ממשלת ישראל לשמור על עמימות בכל הנוגע להימצאותו של נשק גרעיני בידיה, מדיניות שנשמרת גם היום, אולם בדיוק לפני 20 שנה – ב-5 באוקטובר 1986 – נפרצה ...

"כיהודיה, לא הבנתי איך ואנונו מוכן לבגוד"

ונדי רובינס ליוותה כעיתונאית את המרגל בזמן הכנת התחקיר על הכור. 20 שנה אחרי, היא משחזרת בראיון מיוחד ל-nrg את זיכרונותיה מאותם ימים

במשך שנים הקפידה ממשלת ישראל לשמור על עמימות בכל הנוגע להימצאותו של נשק גרעיני בידיה, מדיניות שנשמרת גם היום, אולם בדיוק לפני 20 שנה – ב-5 באוקטובר 1986 – נפרצה החומה לראשונה. תחת הכותרת "נחשף: סודות הארסנל הגרעיני של ישראל" פרסם העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" תחקיר מלא, מלווה בתמונות ובשרטוטים, על פעילותו של הכור בדימונה. את כל הפרטים סיפק אחד העובדים לשעבר, מרדכי ואנונו.

כאשר פורסם הסיפור כבר היה ואנונו בישראל, לאחר שנלכד באיטליה אחרי שפותה על ידי סוכנת המוסד "סינדי" (ששמה האמיתי הוא שריל חנין-בנטוב). במרס 1988 הוא הורשע בבגידה ובריגול חמור ונגזרו עליו 18 שנות מאסר. הוא שוחרר מהכלא באפריל 2004, אך בעוד שבישראל הוא נחשב לבוגד, ישנם רבים בארץ ובעולם שרואים בואנונו עד היום גיבור הנלחם נגד הפצת הנשק הגרעיני ואף המליצו עליו כמועמד לפרס נובל לשלום.

אחת הדמויות בפרשה, שלא זכו לחשיפה רבה, היא העיתונאית היהודית-בריטית, ונדי רובינס. רובינס, כיום עיתונאית בכירה ברשת בי-בי-סי, היתה ב-1986 מתמחה בת 21 ב"סאנדיי טיימס" ששימשה כתחקירנית המובילה של הסיפור. בקרוב אף צפוי הבי-בי-סי לשדר סרט על הפרשה כפי שנראתה מהזווית של רובינס. בראיון מיוחד ל-nrg מעריב, ראשון שהיא מעניקה לכלי תקשורת ישראלי, היא מספרת על אותם ימים סוערים, כאשר המוסד כבר היה בעקבותיו של "מרגל האטום" ועל התרשמותה מוואנונו.

אחרי שעזב את עבודתו בכור בדימונה יצא ואנונו לטיול ברחבי העולם עד שהגיע לאוסטרליה. שם הוא התנצר ופגש את אוסקר גאררו, שלו סיפר על עבודתו. גאררו הבין את הפוטנציאל הגלום בצעיר הישראלי והציג את הסיפור ואת ואנונו לפיטר הונאם, כתב בכיר של ה"סאנדי טיימס" באותו זמן. "הונאם יצא לאוסטרליה לפגוש את ואנונו. ההחלטה היתה בידיו והוא עשה החלטה עיתונאית, מובהקת ונכונה. הוא החליט ללכת על הסיפור", אומרת רובינס.

בספטמבר 1986 פגשה רובינס את ואנונו במערכת העיתון. "ידעתי שהוא בא לתת סיפור שיש לו רגישות גבוהה". היא מספרת.  "ב'סאנדיי טיימס' לא היו בטוחים בקשר למהימנות שלו". היתה אפילו מחשבה שאולי הוא בכלל עובד במוסד ובעצם מביא סיפור שישראל רוצה לפרסם או שאולי

הוא מרגל לטובת ערבים ואפילו עלתה ההשערה שהוא משוגע.

לדבריה, בעיתון חשבו שבחורה צעירה וגם יהודיה תוכל להבין "מאיפה הוא בא", הפגישו ביניהם ומהר מאוד היא הפכה להיות התחקירנית של הסיפור למרות האמביוולנטיות שחשה.

"הרגשתי סכיזופרנית ביחס לסיפור הזה", היא משחזרת, "כל הישראלים שפגשתי עד אז היו מאוד פטריוטים לישראל, והנה בחור שעושה מעל ומעבר, ממש יוצא מגדרו, לספר סיפור נגד ישראל. כיהודיה, האינסטינקטים שלי פעלו ורציתי להגן על ישראל. כעיתונאית, האינסטינקטים פעלו וידעתי שזה סיפור טוב. הדחף העיתונאי-המקצועי ניצח בסופו של דבר. אבל כיהודיה שגדלה בבית מאוד ציוני לא יכולתי להבין איך הוא רוצה לבגוד בארצו, ניסיתי להבין את המניעים שלו".

 

במהרה נוצר קשר עמוק בין העיתונאית היהודייה הצעירה לבין הישראלי המסתורי. על הקשר אמר פיטר הונאם כי "ואנונו אמר לוונדי רובינס יותר מאשר אמר לכל אחד מאיתנו".

לרובינס יש הסבר מה גרם ליחסים הקרובים. "יכולתי להבין את הרקע שלו טוב יותר, להתקרב אליו, לתחקר, וגם כאישה יכולתי להוציא ממנו דברים שגבר נוצרי לעולם לא יכול היה להתחבר אליהם. יכולתי להבין אותו הרבה יותר מכל מה שמישהו אחר במערכת יכול היה להבין, להבין  גם את מצבו הפסיכולוגי".

רובינס נזכרת בבחור שפגשה. "הוא היה מאוד מבולבל ונאיבי, אינטליגנט באופן יוצא מן הכלל, מאוד כנה, אידיאליסט, בודד ועצוב. היתה לו תחושה עמוקה של חוסר צדק". היא מספרת. "הוא היה מאוד איתן בדעתו נגד הנשק הגרעיני. הוא כעס שלא התקיים דיון פתוח על הנושא בתוך ישראל, ומחוצה לה וחשב שאם יגלה את הסיפור, העולם יגיד לישראל. 'היי תעצרי', הוא האמין שזה יעלה לדיון את נושא הכור בדימונה בתוך ישראל, ושמדינות העולם יחייבו את ישראל לקיים מגעים עם אש"ף".

לדעתה של רובינס, גם הרצון לנקמה הניע את ואנונו. "הוא ספרדי והרגיש שקבל בישראל יחס נוראי. שהוא אזרח סוג ב' ,שהמשפחה שלו קיבלה יחס נוראי ולא היה לו שום רוחני ואו דתי עם ישראל", היא אומרת. "כיוון שהמשפחה שלו היתה ספרדית ולא עברה את השואה, הוא גם לא הבין את הצורך בקיומה של מדינת ישראל. הוא היה אנטי-ציוני וניסה להתנתק אמוציונאלית מישראל. הוא היה מבודד באופן מוחלט מהמדינה שהוא חי בה, מהמשפחה שלו".

 

בתקופה שליוותה את הפרשה, רובינס כתבה הערות לעצמה כל לילה לאחר שנפגשה אותו. חלק מהזיכרונות נשמעים כמו שאולים מסרט מתח. שיחות וויכוחים פוליטיים, שיכולים להיות בנאליים בסיטואציות אחרות, מקבלים משמעויות שונות כשהנושא הוא פצצת גרעין.

אחד האירועים המסתוריים היה פגישתו המסתורית של ואנונו עם יורם, חבר ילדות מבאר-שבע שלמד איתו באוניברסיטה, בעת שטייל ברחוב אוקספורד. סביב המפגש כבר הועלו תיאוריות שהוא היה "היתקלות מתוכננת" וכי יורם נשלח על ידי מדינת ישראל "לפגוש את ואנונו במקרה".

השניים קבעו להיפגש במלון עם יורם והחברה שלו. "ואנונו אמר שהוא לא יודע מה יורם עושה בלונדון וביקש ממני להכין סיפור רקע שאני לומדת עיתונות ומתגוררת במלון שלו ושנפגשנו במקרה", נזכרת רובינס.

רובינס מתארת סיטואציה הזויה, במהלכה יורם נכנס להתקלח והחברה שלו ניסתה כל הזמן לצלצל לישראל, למשפחה שלה. "ואנונו רצה לצאת והם הפעילו לחץ שהוא יישאר בחדר במלון. לא היה ברור למה הם רצו לשמור עליו בחדר", היא אומרת.

כשישבו ואנונו ויורם לשתות קפה, שוב עלו דיבורים על פוליטיקה ועל ישראל. "מרדכי כבר ביקש להפסיק את השיחה, אמר שלעולם לא יגיעו להסכמה", מספרת רובינס. "יורם והחברה היו מאוד פרו-ציוניים בנימוקים שלהם. לעומת זאת ואנונו העלה רעיונות קומוניסטיים, אנטי-ציוניים, ואמר שישראל הוקמה על אדמה של פלשתינים. יורם אמר שהערבים לא רוצים לעשות שלום וואנונו אמר שהישראלים לא מעוניינים בשלום ודיבר על ממשלה משותפת לפלשתין ולישראל".

כוונתו של ואנונו לגלות על עבודתו בכור עלתה אף היא בשיחה. "ואנונו שאל את יורם מה היה עושה אם הוא היה אומר לו שהוא מתכוון לספר על המקום שהוא עובד בו, בדימונה", משחזרת רובינס. "יורם ענה לו 'למרות שאתה חבר שלי, אני אמצא דרך להחזיר אותך לישראל'. כשמרדכי הלך לשירותים, יורם אמר לי 'הוא השתגע באוניברסיטה. הוא אף פעם לא דיבר ככה לפני כן'. אבל הוסיף שוואנונו רק רוצה להמם אנשים, וכי הוא לא באמת אנטי-ציוני ולא באמת קומוניסט".

רובינס מרגישה קצת אשמה בכל הנוגע לקשר בין ואנונו לבין "סינדי", סוכנת המוסד שפיתתה אותו להגיע לרומא, שם נתפס על ידי אנשי המוסד והובא לישראל. כשבוע לפני שפורסם הסיפור, עזבה רובינס את העיתון והחלה ללמוד בקולג'. לדבריה, ואנונו המשיך להתקשר וחיפש קרבה, אולם היא כבר לא השקיעה את אותו הזמן.

"הוא בעצם היה זקוק לאהבה, לאישה. הוא חי בוואקום", מספרת רובינס. "אז הוא פגש את סינדי. אולי אם הייתי שומרת על קשר יותר הדוק, הוא לא היה צריך למלא את הוואקום. אנחנו כולנו יצרנו אצלו את הוואקום ואפשרנו לסינדי להיכנס. אנחנו המשכנו עם החיים שלנו והוא נשאר עם זה.

"הוא היה מצלצל אלי להתלונן על היחס מהעיתון, שמאחרים לפגישות. הוא היה מודאג, הוא הרגיש מוזר ומפוחד, חסר מנוחה ורצה לעזוב. אני התקרבתי אליו מאוד במהירות והייתי מקור לתמיכה בשבילו, ואז פתאום נעלמתי לו כשהוא היה במצב כל כך שברירי".

רובינס מספרת שבשלב מסוים הוריה, שהיה להם בית במקום מרוחק, היו צריכים לנסוע לחופשה וואנונו ביקש להיות בבית שלהם עד שיחזרו כי אף אחד לא שמע על המקום הזה. "אמא שלי, שבאותו הזמן לא הבינה את חומרת הסיפור, הזמינה אותו לארוחת יום שישי. היא חשבה שיבוא הישראלי, ניתן לו מרק עוף והוא יפסיק עם השטויות", נזכרת רובינס. הארוחה בסוף לא התקיימה כי ואנונו נסע לרומא לפני שהספיק לקבל את ההזמנה.

רובינס סבורה שגם היא וגם העיתון נהגו בנאיביות, כי הם היו צריכים לשמור עליו בדירת מסתור ולא לתת לו לגור במלון. "היה עלינו לתת לו לנוח ולמלא אחר צרכיו ולא לתת לו להסתובב בלונדון ולהפוך לאומלל עוד יותר", היא אומרת.

 

במבט לאחור, רובינס אומרת שהיא לא מאמינה שהוא פגע בביטחון ישראל. "להיפך, באותו זמן הגילוי היווה כוח הרתעה לישראל, כשהתפרסם שיש לה נשק גרעיני", היא אומרת. "הדרך בה ישראל הגיבה פגע בתדמיתה, הרבה יותר מהגילויים שוואנונו מסר ומה שעשה". היא מוסיפה כי הסיפור הוא שהביא ללחץ מתגבר על ישראל. "איראן משתמשת בזה כהצדקה לנשק הגרעיני שלה. 'אם לישראל יש נשק גרעיני, אנחנו רוצים גם'".

במרחק של 20 שנה, רובינס אומרת שגם היום היא מרגישה סכיזופרנית בקשר לסיפור הזה. היא לא מאמינה שנכון לעשות את מה שהוא עשה וכי הוא היה צריך להיענש על זה.

"אם היה מדובר באדם שאני לא מכירה ושלא היתה לי נגיעה אליו, הייתי אומרת: האדם קיבל מה שהגיע לו", היא אומרת ומוסיפה: "אני לא חושבת שאדם יכול לבגוד באמון שהמדינה נתנה בו, בתפקיד שהוא היה אמון עליו, וללכת לספר סודות מדינה במדינות זרות. זה יגרום לכאוס, זה שובר את כל הגבולות. לא יוכל להתקיים אמון בין אנשים ובין מדינות".

מצד שני, מסבירה רובינס, כשיש נגיעה אישית לאדם נוצר עמו קשר. "לאחר שאתה מכיר אדם ופוגש אותו ברגעים הכי קשים שלו, אתה מפתח אמפתיה כלפיו", היא אומרת. "אתה לא חושב על זה רק באופן לוגי ואובייקטיבי.  אתה שומע את הפרסומים וההאשמות החמורות וחושב לעצמך, זה אותו מרדכי שפגשתי בלונדון, זה שנראה כאדם מבולבל, עצוב ובודד".

רובינס מאמינה כי "ואנונו נדחף לסיפור הזה ושזה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת אם במקום לפגוש את אוסקר גאררו, שדחף אותו לפעול, היה פוגש בחורה במסע שלו והיה מתאהב בה.  אולי הוא מעולם לא היה עושה מה שעשה ומבלה 20 שנה בכלא". היא מספרת שהחלומות שלו בעצם היו פשוטים: "להתחתן, ללדת ילדים, לגדל אותם על איזה אי, ולתת להם נשיקה במצח, אבל הוא לא האמין שזה יקרה".

היא מוסיפה כי "למרדכי המטרה לא היתה כסף. הוא לא צלצל בעצמו ל'סאנדיי טיימס', זה התגלגל ככה שהוא פגש את גאררו שהבין איזה דינמיט יש לו בידיים ודחף אותו לפעול. זה נתן לוואנונו מטרה, משימה בחיים".

רובינס מסבירה שוואנונו באמת היה מאוכזב מישראל ורצה להפסיק את ההפצה והשימוש בנשק גרעיני בעולם. "אבל הדרך שהדברים התגלגלו היתה מקרית", היא מסכמת. "זה עצוב. חיבבתי אותו. לפעמים יש לי תחושה שהוא היה פיון על לוח שחמט. אם הוא היה מוצא מטרה אחרת, החיים שלו היו יכולים להיות לגמרי אחרים".

 

‫כתבות במעריב נהרג… בעת היותה הכתובת בלונדון של מעריב נרג'.‬‬

תגובות

תגובות