יום שבת , 23 ספטמבר 2017
Home >> ארכיון כתבות מעריב >> "היתה ארץ נהדרת, אבל שמחנו לעזוב"

"היתה ארץ נהדרת, אבל שמחנו לעזוב"

"היתה ארץ נהדרת, אבל שמחנו לעזוב" דניס ויליאם היה חייל בריטי בן 18 כאשר שירת בא"י לקראת סיום המנדט. הוא נזכר במאבק במחתרות ובפציעה שעבר בירושלים ומתגעגע לקטיף התפוזים 59 שנה בדיוק אחרי שדניס ויליאם עזב עם הגדוד שלו את ישראל, שבאותו יום הכריזה על עצמאותה, הוא נזכר כיצד שמח לעזוב את המקום שבו איבד רבים מחבריו, אך גם ממשיך ...

"היתה ארץ נהדרת, אבל שמחנו לעזוב"

דניס ויליאם היה חייל בריטי בן 18 כאשר שירת בא"י לקראת סיום המנדט. הוא נזכר במאבק במחתרות ובפציעה שעבר בירושלים ומתגעגע לקטיף התפוזים

59 שנה בדיוק אחרי שדניס ויליאם עזב עם הגדוד שלו את ישראל, שבאותו יום הכריזה על עצמאותה, הוא נזכר כיצד שמח לעזוב את המקום שבו איבד רבים מחבריו, אך גם ממשיך להתגעגע לרגעים הקטנים, ובמיוחד ליום שבו קטף תפוזים מהעץ. "לא אשכח איך קטפתי תפוזים מהעץ, בעיקר משום שבבריטניה בימי המלחמה התפוזים היו רק בשביל הילדים", הוא מספר.

בשיחה עם nrg מעריב משחזר ויליאם, שבקרוב יציין את יום הולדתו ה-78, את שירותו בארץ ישראל (אז פלשתינה) בחודשים האחרונים של המנדט הבריטי. הוא נזכר במאבקים במחתרות היהודיות ובערבים במהלך השהות בירושלים שבסופו של דבר הותירו אותו פצוע.

ויליאם נולד בעיר ברמינגהם. כשעזב את הלימודים בגיל 14, החל לעבור הדרכה להיות נגר, הדרכה שהיתה אמורה להמשך עד שיגיע לגיל  21. אולם בינואר 1948 הפך השירות הלאומי לשירות חובה בבריטניה וויליאם בן ה-18 נקרא למלא את חובתו.

אחרי שהתגייס ועבר אימונים, המתין ויליאן עם חיילים אחרים בבסיס ימי, שהיה מחנה מעבר, ממנו יצאו החיילים באוניות ליפן. רק לאחר שעלה על האוניה, נודע לו שהוא בדרך לפלשתינה וכי האוניה שיצאה לדרך לפניהם, היתה האחרונה שיצאה ליפן. ויליאם והיחידה שלו עגנו בפורט סעיד שבמצרים בפברואר 1948, משם עשו את דרכם לארץ המסוכסכת.

דניס ויליאם לצד אנדרטת זיכרון. צילום עצמי

דניס ויליאם לצד אנדרטת זיכרון. צילום עצמי עצמי
"היינו סגורים בתוך עצמנו"

הבסיס הראשון שהגיעו אליו היה סרפנד (היום צריפין). "נדהמנו מהפרדסים סביב ומכך שאנחנו פשוט יכולים לגשת אל העצים ולקטוף תפוזים", הוא מספר. "לא היו דברים כאלה באנגליה, ובזמן מלחמה התפוזים היו רק עבור התינוקות". לאחר זמן קצר עברו ויליאם וחבריו לירושלים. "כשהגענו לשם, בתי האבן היו מרשימים במיוחד. אני זוכר את בנק ברקליס, בנק מוכר אלא שעל הגג שלו עמדו מכונות ירייה", הוא משחזר.

הגדוד שלו הוצב במחנה אלנבי בירושלים. ויליאם מספר על מפגש עם תרבות לגמרי אחרת מזו

שהכיר, אבל "לא התחככנו עם המקומיים. אנחנו היינו סגורים בתוך עצמנו, אני חושב שזו ארץ נהדרת", הוא אומר ונזכר במזג האוויר הטוב.

לדברי ויליאם, הם לא הצליחו למצוא לעצמם זמן פנוי. "חוץ מהשיטור, אבטחנו את שיירות האוכל לירושלים והקמנו מחסום, ערכנו חיפוש על כל רכב שעשה את דרכו לירושלים, לא לאפשר העברת נשק לירושלים", הוא מספר. בנוסף, היחידה של ויליאם היתה של מהנדסי בניה. "את הקיר סביב תחנת המשטרה אנחנו בנינו כדי לעצור את הירי ובנינו שם מחסומים", הוא נזכר.

ליד המפקדה בירושלים. צילום: דניס ויליאם

ליד המפקדה בירושלים. צילום: דניס ויליאם דניס ויליאם

 

לא מתעסקים בפוליטיקה

אנשי המחתרות היהודיות נתפסו בעיני החיילים הבריטים כטרוריסטים. "קבוצות המחתרות היהודיות היו קבוצות טרור. גם בגין השתייך לאחת מהן". הוא מספר. "היהודים חשבו שאנחנו בעד ערבים והקבוצות הערביות חשבו שאנחנו בוגדים בהם ושאנחנו בעד היהודים".

על חברי ארגון ההגנה אומר ויליאם כי "הם היו הקבוצה היחידה שלא נחשבה לקבוצת טרור והם לא התנגדו לנו". כשנשאל איך ידע לזהות מי מהיהודים משתייך לאיזו קבוצה, ענה כי "אפשר היה להרגיש את היחס אלינו. ההגנה לא התנגדה לנוכחות הבריטית, היתר נתנו לנו יחס עוין".

לדבריו, כחיילים לא היתה להם עמדה בסכסוך וכי גם לו אישית לא היתה העדפה פוליטית אישית, אבל מישהו היה צריך לשמור על הסדר. "לא לקחנו צד בסכסוך. אנחנו עסקנו בשיטור ובכינון סדר", הוא מספר ומוסיף כי "היינו אחראים להבטיח שמעבר שיירות האוכל בדרך לירושלים יהיה פתוח, כמו גם לשמור על ביטחונם של האזרחים החפים מפשע, יהודים או ערבים".

גם להתערבב עם האוכלוסייה היה מסוכן מדי עבור החיילים. "חברי מחתרות היו פונים אלינו שנמכור להם את הרובים שלנו ושנצטרף אליהם", משחזר ויליאם. הוא  נזכר איך יום אחד ניגש אליו חבר מחתרת ופנה אליו ביידיש בבקשה שייתן לו את הנשק שלו. "הוא פנה אלי ביידיש ואז הבין שאני לא מבין אותו. הוא אמר 'אתה לא מבין יידיש' והסביר את עצמו באנגלית".

מרגמה בדרך לבסיס

רחוב יפו בירושלים עשה על ויליאם רושם עז שנותר עד היום, למרות שמאז 1948 הוא לא ביקר בירושלים או בישראל. הוא לעולם לא ישכח את המראות של הרחוב הזה, שבו גם נפצע כשניסה לפרק מוקש, שככל הנראה "הונח על ידי הערבים".

"כשנפצעתי, אמבולנס יהודי הגיע ומיד העבירו אותי לבית החולים הדסה, שם טיפלו בי שתי אחיות שנתנו לי מורפיום והזיכרון היטשטש, אבל כל מה שאני זוכר הוא שהן היו נהדרות", הוא נזכר בחיוך.

אחרי הטיפול בהדסה הועבר ויליאם לבית חולים צבאי להמשך הטיפול. הפציעה היתה קלה והוא המשיך את שירותו הצבאי אחריה. אז התרחשה התקפה נוספת, הפעם על משאית שבה נסע עם שני חבריו שנהרגו.

"ב-10 באפריל 1948, כשנסענו ברחוב יפו בירושלים, בשעה 1 בצהריים, היינו בדרכנו בחזרה למחנה, כשהמשאית שלנו חטפה את המרגמה שהרגה את שני החברים שלי – זה שישב מצד ימין שלי וזה שישב מצד שמאל שלי. שניהם נהרגו במקום", הוא מספר.

ליד רכב משוריין יהודי שנפגע. צילום: דניס ויליאם

ליד רכב משוריין יהודי שנפגע. צילום: דניס ויליאם דניס ויליאם

 

"אנחנו עזבנו והמצרים נכנסו"

ויליאם משחזר את הימים האחרונים של הכאוס של לפני יום הכרזת המדינה ומתאר "הרגשה נוראית שליוותה את הימים בהם המאבק בין הציונים לערבים היה בשיאו".

כשנשאל אם הידיעה על הכרזת המדינה הפתיעה אותם, ואם לאחר ההכרזה הם האמינו שאכן תקום מדינה עצמאית, עונה ויליאם כי "היה ברור שההצהרה תגיע. חיכינו לה".

"כולם ידעו שההצהרה עומדת להתרחש והיינו בטוחים שכשנעזוב את המדינה היא תהיה מאוד לא יציבה", הוא אומר ומוסיף כי "אם לערבים היתה ניתנת מדינה פלשתינית, אז דברים היו נראים כל כך אחרת היום".

בזמן שהבריטים עשו את ההכנות לצאת מישראל עם סיום המנדט, ויליאם עוד היה בבית חולים, משתקם מהפציעה שלו , אבל במאי הוא יצא עם הגדוד שלו מהמדינה החדשה. "בכנות, שמחתי לעזוב", הוא אומר.

ביום הכרזת המדינה עשה ויליאם את דרכו למצרים דרך מדבר סיני. בדרך הם פגשו את הצבא המצרי שהחל את הניסיון לכבוש את ישראל. "אנחנו יצאנו מהארץ והם עשו דרכם להיכנס אליה". הוא מחייך.

עובדים בכביש בירושלים. צילום: דניס ויליאם

עובדים בכביש בירושלים. צילום: דניס ויליאם דניס ויליאם

 

עצוב על החיים שאבדו

הזיכרונות מהשירות בפלשתינה מלווים את ויליאם מאז שעזב את הארץ. הוא הספיק להיות במצרים, בלוב ובעקבה ולאחר מכן חזר לבריטניה, סיים את הכשרתו, ועבד כנגר במשך שנים. שמונה שנים לאחר שעזב את ישראל התחתן ונולדו לו בן אחד ושתי נכדות. כיום הוא מתגורר באזור ברמינגהם.

גם היום, כאשר הוא מתקרב לגיל 78, זוכר ויליאם את הקרבות, את חבריו שנלחמו לצדו ואלה שאיבדו את חייהם. לדבריו, ממרחק הזמן עצוב לו יותר על החיים שהם לא הספיקו לחיות.

ויליאם לא מאמין שיגיע לישראל. "אני כבר מבוגר מדי", הוא אומר (הבן שלו דווקא כן עשה טיול תרמילאים של שלושה שבועות בישראל לפני עשרים שנה). ויליאם מספר שהיה רוצה לעלות לקברם של החברים הצעירים הטמונים בבית הקברות ברמלה. בבריטניה, הוא מספר, יש אנדרטה לכל החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי ועכשיו בונים פארק זיכרון גדול לזכר כל החללים והלוחמים.

כשהוא מסתכל ממרחק 59 שנים מיום ההכרזה, הוא אומר כי "זו יכולה היתה להיות מדינה נפלאה", אבל הוא לא מאמין שהיא תזכה אי פעם לשלום.

עם זאת, הוא מעריך את ההצלחה הישראלית, את התעוזה ואת הנחישות. "הישראלים יעמדו על שלהם ויגנו על זכויותיהם. אם הם יחליטו שהם עושים משהו, הם יעשו את זה, שום דבר לא יעצור בעדם. הם הקימו שם מדינה, הערבים היו פחות בעלי יוזמה".

כתבות במעריב נרג… בעת היותה הכתבת בלונדון של מעריב נרג'.‬

תגובות

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*


× תשע = 36

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Facebook Auto Publish Powered By : XYZScripts.com