יום חמישי , 21 ספטמבר 2017
Home >> ארכיון כתבות מעריב >> 'אם קוראים לדמוקרטיה, יש לפעול לפי חוקיה'

'אם קוראים לדמוקרטיה, יש לפעול לפי חוקיה'

'אם קוראים לדמוקרטיה, יש לפעול לפי חוקיה' ג'וויד א-רוסיין, מוותיקי אש"ף, לא מבין למה פועלים נגד ממשלת חמאס הנבחרת. בראיון מיוחד ל-nrg הוא מתייחס למצב ומשחזר כיצד נחטף ע"י ערפאת בעוד הפת"ח והחמאס ממשיכים להיאבק על השליטה ברחוב הפלשתיני ורוחות של מלחמת אזרחים קרובה מנשבות, יושב לו בשכונה היקרה ביותר בלונדון אחד מוותיקי אש"ף וצופה על המתרחש. ג'וויד א-רוסיין, אחד ...

'אם קוראים לדמוקרטיה, יש לפעול לפי חוקיה'

ג'וויד א-רוסיין, מוותיקי אש"ף, לא מבין למה פועלים נגד ממשלת חמאס הנבחרת. בראיון מיוחד ל-nrg הוא מתייחס למצב ומשחזר כיצד נחטף ע"י ערפאת

בעוד הפת"ח והחמאס ממשיכים להיאבק על השליטה ברחוב הפלשתיני ורוחות של מלחמת אזרחים קרובה מנשבות, יושב לו בשכונה היקרה ביותר בלונדון אחד מוותיקי אש"ף וצופה על המתרחש. ג'וויד א-רוסיין, אחד ממקורביו של היו"ר הקודם, הראיס יאסר ערפאת, ומי שנחשב לאיש ששלט על הכספים הפלשתיניים עד לפני עשור, לא מבין למה העולם מתעלם מתוצאות הבחירות ומנסה להפיל את ממשלת החמאס. "אם קוראים לדמוקרטיה, אז צריך לפעול לפי חוקיה", הוא אומר בראיון בלעדי ל-nrg מעריב. "אני מאמין שכשאנשים מגיעים לשלטון, הם משתנים. קל יותר להיות אופוזיציה נוקשה".

אחרי שנים בשירות הראיס, ולאחר שהצליח להימלט לבריטניה בתום פרשת חטיפה דרמטית אחרי שסר חינו בעיני פטרונו, מנסה א-רוסיין בן ה-78 לחיות את חייו בשלווה הלונדונית הרחוקה מהמהומות הפלשתיניות. הפגישה עמו ועם בתו, העיתונאית מונא ברונז, נערכת בביתו בפרבר הלונדוני העשיר. הדירה מרווחת, עמוסה בחפצי אמנות. הסלון נראה כמו לשכה מלכותית. השירותים מרוצפים בפסיפס שנראה עתיק כמו הפסיפסים הרומאיים בעזה, עיר הולדתו של א-רוסיין.

כמי שנמנים על מייסדי אש"ף, א-רוסיין ובני משפחתו מקורבים באופן טבעי לפת"ח, אולם זה לא מפריע לא-רוסיין לומר על היו"ר הנוכחי כי "אבו-מאזן לא רלוונטי". הוא ובתו מאמינים שהכרה בממשלת החמאס כנציג הלגיטימי של העם הפלשתיני, היא הצעד הראשון לקראת השתת עקרונות הדמוקרטיה בעולם הערבי.

"חמאס נבחר בידי העם הפלשתיני באופן דמוקרטי ותחת פיקוח אירופי", מזכירה ברונז. "מדובר במקרה נדיר, כי כידוע  היטב, רק בקומץ  מדינות ערב מתקיימות בחירות, וגם אז, הן לרוב מזויפות. לראייה ולמרבה האבסורד, הרפובליקה עוברת בירושה לבנים של המנהיגים". היא קוראת לקהילה הבינלאומית לעזור לחמאס לבנות את המוסדות, את זכויות האזרח, את שלטון החוק. "זה הבסיס לכל", היא אומרת.

השחיתות אשמה בכישלון אוסלו

את ערפאת פגש א-רוסיין כסטודנט בן 24, בשנת 1952 באוניברסיטה בקהיר, שם הם למדו הנדסה. החיבור בין השניים הוליד את אש"ף, הארגון ששמו הקפיא את דמם של מדינאים ואזרחים ישראלים במשך שנים רבות.

"לערפאת ולי יש סיפור ארוך", הוא מתחיל לגולל את סיפורו המרתק. "נבחרנו שנינו ב-52' לוועד הפלשתיני באוניברסיטה. הוא היה הנשיא. ואחר כך נבחרתי פה אחד לאש"ף. כיהנתי בארגון שנים ארוכות, עד שעזבתי ב-1996 בגלל שלא אהבתי את סגנון ההנהגה".

אולם מדובר בגרסה מרוככת. לפני שנים אחדות, כאשר ערפאת היה עדיין בחיים, הסביר א-רוסיין שעזב את תפקידו כראש הקרן הלאומית הפלשתינית, משום שנציגי המדינות התורמות החלו ללחוץ עליו ולשאול

על כספים שנעלמו – שאלות שעליהן לא היו לו תשובות. אבל היום א-רוסיין תקיף יותר.
"כן, עזבתי בגלל השחיתות", הוא מודה בפה מלא. "אבל לא רק בגללה. תביני, לא היתה אפילו יומרה לנסות ולהעלות את המוסר, כי תחת הנהגת ערפאת היה עידוד לשחיתות מוסרית, כמו גם לשחיתות כספית".

לדעתו של א-רוסיין, לשחיתות יש חלק נכבד מהאשם בכישלון הסכם אוסלו בצד הפלשתיני. "אם המימון מאירופה היה מיושם לייעודו, לבניית תשתיות, אם הוא רק היה מגיע לאזרחי הרשות, הם היו רואים שהסכם השלום כן הביא תוצאות בפועל. הם היו רואים שההסכם כן הביא לשיפור בחייהם היומיומיים, כי הם היו יכולים ללכת עם ההסכם למכולת", הוא אומר כשהכאב ניכר על פניו.

 

"ערפאת השתמש בכסף ככוח משחית"

א-רוסיין, מבקש להסביר שכיוון שמדובר בעניינים מדידים כמו כסף, אין מקום להתייחסות רגשית לנושא. לדבריו, בחינה של בעלי ההון ברשות תגלה שרוב רובם של אנשי ההנהגה הפלשתינית, שקיבלו משכורות מהכספים שהגיעו מכל העולם לרשות לשיקום העם הפלשתיני כחלק מהסכמי אוסלו, הפכו למולטי-מיליונרים בקנה מידה בינלאומי.

עם זאת, בניגוד למבקריו האירופים של ערפאת, שנקטו גישה מוסרנית, מטיפנית ומנותקת נגד השחיתות החוגגת, א-רוסיין לא מזדעזע. הוא מבין היטב איפה נטועים שורשי התופעה. "לאחר שקיבל את מושכות השלטון ברשות, ערפאת חשב שהגיעה העת לגמול לאנשי שלומו על נאמנותם ועל תמיכתם", הוא מסביר. "מהר מאוד זה התפתח לשיטה. אנשים מועדפים קבלו זיכיונות, זכויות הפצה כלכליות. האינטרס שלו היה להעשיר אנשים סביבו".

למרות הביקורת, א-רוסיין מנסה לשמור במידה מסוימת על כבוד הראיס. "הוא באופן אישי לא היה כמו אחרים, הוא לא נהנה מהכסף בעצמו, והתנגד לרצונה של אשתו, סוהא, לעבור למשכן הנשיאות בעזה", הוא אומר. "אבל הוא השתמש בכסף ככוח משחית, הוא הבין את כוחו של הכסף בשביל להשיג נאמנות ותמיכה מאנשים אחרים. חבל רק שהוא לא הבין בכלכלה, ולא תפס את המכניזם של הכסף".

הבת ברונז, שיושבת בצד, קושרת בין השחיתות למצב המוסרי. "כולם מתרכזים בשחיתות הכספית, ולא מדברים על השחיתות המוסרית, על כך שלא היה חזון", היא אומרת. "אבא שלי, כמו פלשתינים אחרים, מאמין שאנחנו יכולנו לשמש דוגמה לשאר העולם הערבי. ביחס לדמוקרטיה, ליושרה ממסדית".

מונא ברונז. צילום: יעל ערבה

מונא ברונז. צילום: יעל ערבה יעל ערבה

 

התנגד לתמיכה בעיראק

את תחילת הקרע בין א-רוסיין לבין ערפאת מסמנת ברונז ביום של פלישת עיראק לכוויית אוגוסט 1990. "אבי היה הראשון, ולמעשה היחיד באש"ף, שהתנגד להשתלטות של סדאם. שאמר בגלוי ב-2 באוגוסט, כשהטנקים העיראקים שטפו לתוך אדמת כוויית, שהוא לא יכול להסכים לפלישה הזה. לא ייתכן שכפלשתינים, נתמוך בכיבוש של מדינה ערבית אחת בידי מדינה ערבית אחרת", היא משחזרת.

לדברי ברונז, הריחוק האישי בין שני האישים אירע לא על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים גרידא, אלא כפועל יוצא של העלבון שערפאת ואנשיו חשו לנוכח מתיחת ביקורת פומבית על ההנהגה. "זו התנהגות מנוגדת למסורת הערבית", היא מסבירה.

אולם זו לא היתה הסיבה היחידה לקרע. "הבעיה השנייה עלתה כשאבי מצא שסכומי כסף גדולים הועברו לחשבונו הפרטי של ערפאת. הוא הרגיש שמכרנו את האינטגריטי, את האמונות ואת העקרונות שלנו", היא אומרת וטוענת כי על ההכרה הזו, אביה שילם ביוקר.

הוברח במכונית דרך הגבול

אבל רק עשור לאחר מכן, כאשר א-רוסיין כבר לא מילא עסק בענייני הכספים הפלשתיניים, החלו אנשיו של ערפאת לרדוף אותו, בפרשה שיכולה לספק חומר לסרט מתח. ב-20 באפריל 2001 נחטף א-רוסיין בידי אנשי ביטחון פלשתינים ממסיבת חתונה, בה השתתף באבו-דאבי שבמפרץ הפרסי, שם התגורר עם משפחתו. הוא הוטס כעבור יומיים באישון לילה לרצועת עזה, שם הוחזק במשך כחצי שנה בבידוד, כאסיר בבית ההארחה של היו"ר. זאת, מבלי שהואשם בעבירה פלילית או ביטחונית, אך בתואנה שלווה כספי ציבור לצרכים אישיים מבלי להחזירם.

"אין ספק שאבי היה קורבן לנקמה פוליטית מצד ערפאת", טוענת ברונז. "ערפאת ידע שהדרך לפגוע באבי היא להרוס את מה שהוא העריך ביותר – את היושרה שלו, אז הוא ניסה לפגוע בערכים שלו. ההאשמות הספציפיות שהוא המציא נגד אבי, של מעילה בכספים, היו אבסורד מושלם. אף בית משפט לא תמך בכך".

ברונז מסבירה כי באבו-דאבי לא רצו להיכנס למלחמה פוליטית. זו הסיבה, לטענתה, שהסכימו באמירות לשתף פעולה בחטיפת אביה ולהעביר אותו לתחומי הרשות.

"הם הבריחו אותו במכונית דרך הגבול. אני לא מאחלת את זה לאף אחד", היא משחזרת. "אמא שלי ואחי היו באבו-דאבי, והם צלצלו לכל תחנות המשטרה. ואז, כשלא מצאו, טלפנו לכל שיח' ושיח', עד שהוא (א-רוסיין) צלצל אלינו והודיע לנו שהוא בעזה. היינו בהיסטריה עד שהוא צלצל. במשך חמישה חודשים, לא יכולנו לדבר איתו. הוא היה בבידוד מוחלט, לא סיפקו לו זריקות אינסולין, במקומן נתנו לו כדורים. 16 חודשים הוא בילה בשבי".

אביה מזכיר לה בקולו המסייג והמתון: "כן, אמנם הייתי בבידוד מוחלט במשך חמישה חודשים, אבל יש לומר שהשומרים התייחסו אליי באנושיות ובכל הכבוד הראוי".

נלקח ממיטת חוליו בקהיר

בעת שהותו של א-רוסיין בבית ההארחה, החלה הרשות להיות נתונה ללחץ כבד לשחרורו מצד פורום זכויות אדם באו"ם נגד מעצרים בלתי חוקיים (UNWGAD), שפעל על פי פניית בני המשפחה באבו-דאבי. באוקטובר 2001 חלה הידרדרות בבריאותו של א-רוסיין, חולה סוכרת עם בעיות לב, ושוביו שיחררו אותו למעצר בית מחשש שימות והרשות תואשם ברצח פוליטי.

משזכה לטיפול רפואי נאות, אובחן בגופו של א-רוסיין חשש לגידולים סרטניים. באישור ערפאת ובפיקוחו, הוא נלקח ב-25 בנובמבר 2001 לטיפול רפואי בקהיר. בני משפחתו, בהם בתו מונא, ליוו אותו בטיפולים שם.

ב-3 בינואר 2002, החליט ערפאת ללכוד שוב את יריבו שזה עתה שחרר. א-רוסיין נלקח ממיטת חוליו בבית החולים בקהיר בידי 12 אנשי ביטחון מצרים. כשברונז ואמה ניסו למנוע מהם לקחת את יקירן, הן הוכו ונכלאו באחד מחדרי בית החולים. א-רוסיין טילפן אליהן מאוחר יותר מעזה וסיפר שהוא נלקח שוב למעצר.

בתחילה פנו בני המשפחה לשירותיהם של סנגורים מקומיים באבו-דאבי. אולם, עד מהרה, הם התנערו זה אחר זה מהמקרה באופן מחשיד. ברונז מאמינה שהסיבה היא איומים מצד אנשי ערפאת. לבסוף, פנו בני המשפחה לפרקליטים אמריקנים שהיו בטוחים מזרועותיו הארוכות של הראיס.

למרבה התמיהה, כל התלאות, אי הצדק המשווע וההפחדות, לא הצליחו להרוס בלבו של א-רוסיין את החסד שהוא שומר בלבו לערפאת. "אחרי שכל העניין נגמר, צלצלתי אליו. הוא אמר לי שהוא מתגעגע אליי. אמרתי לו שגם אני מתגעגע אליו".

יאסר ערפאת. צילום ארכיון

יאסר ערפאת. צילום ארכיון רויטרס

 

הפתרון של בגין

לדברי א-רוסיין ובתו, העימות בין ישראל לפלשתינים מספק למנהיגי מדינות ערב סיבה להתחמק מהבעיות הפנימיות וגם המחסור בעיתונות ביקורתית מסייע לאותם מנהיגים. "העיתונים לא עוסקים במה שמשפיע על האזרח הקטן, דברים כמו כבישים, חינוך, רפואה. בכל התחומים האלה המצב קשה, אבל בעיתון ממשיכים לכתוב על הבעיה החמורה – הקונפליקט הישראלי-פלשתיני. אבל מה בקשר לבעיות הפנימיות, במדינות שלהן, למה אין שום שיפור לקראת פתרונן?", שואלים השניים.

ביחס לעימות עצמו, א-רוסיין ובתו מאמינים שלא ייתכן פתרון שלא עונה לשאלת זכות השיבה הפלשתינית. לשיטת א-רוסיין, תנאי המחייה של הפלשתינים בארצות ערב, בהן הם מתקיימים כפליטים, פשוט קשה מדי מכדי שהפלשתינים ישלימו עמו אי-פעם. ברונז מאמינה שזכות השיבה היא גם הפיתרון הצודק, אך את האשם בתנאי המחייה הקשים של בני עמה, היא לא מהססת לתלות במדינות ערב ה"מארחות" שמתייחסות לפלשתינים כאל אזרחים סוג ב'.

לדברי א-רוסיין, ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, העלה בעצמו את אפשרות הקמתה של קונפדרציה ירדנית-פלשתינית-ישראלית לפתרון בעיית הפליטים. "בשנת 1977 בגין הציע את מושג הקונפדרציה", מספר א-רוסיין. "התוכנית הייתה אמורה להגדיל את הגודל של פלשתין ושל ישראל פי ארבעה. אבל הרעיון הושתק מהר מאוד, כי לבעלי השררה בעולם היה אינטרס מנוגד: הם רצו  מלחמות, הם רצו להמשיך למכור נשק ולהרוויח מהמצב".

ג'וויד א-רוסיין. צילום: יעל ערבה

ג'וויד א-רוסיין. צילום: יעל ערבה יעל ערבה

 

"אין מה להיות מודאגים"

א-רוסיין גם מאמין שתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 היתה נקודת האל-חזור. הוא טוען שלפני שהיא ננקטה, עוד היו יכולים שני העמים לשוב על עקבותיהם משפת התהום. "בסופו של דבר, יהודים וערבים חלקו את פלשתין עד אותה נקודה. הם התחככו אלה באלו. ב-1947, לשני הצדדים כבר לא היה מנוס אלא לאחוז בנשק", הוא מצר.

אבל למרות המצב הקשה והריחוק של פיתרון מדיני, א-רוסיין מנסה להביע תקווה ממרום שנותיו. "אל תיראי כל כך מודאגת. בסופו של דבר, בישראל יש הנהגה חדשה של צעירים, וככה גם ברשות. זו הדרך הנכונה. פירושו שבסוף ישכילו להבין גם בתל-אביב וגם ברמאללה איך הצד השני מתחבר לאדמה הזו, שבין סוריה למצרים", הוא אומר.

"בואי לא נסתבך בכל מיני נתונים", מוסיף א-רוסיין בחיוך. "שני העמים, הישראלי והפלשתיני, מבוצרים כבר 60 שנה באותם טיעונים. טיעונים צודקים, שיכולים להיות אמת לאמיתה. אלא שהישראלים מונים רק חמישה מיליון. מעט מאוד נפשות. גם הפלשתינים מצויים במשורה. שומה עליהם להמשיך לטבוח זה בזה עוד ועוד בגלל אותם טיעונים יפים?".

 

‫כתבות במעריב נרג… בעת היותה הכתבת בלונדון של מעריב נרג'.‬‬

תגובות

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*


− אחד = 4

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Facebook Auto Publish Powered By : XYZScripts.com