עפה על השגרה

ברקע השיחות על שלום שנדמו , אבו-מאזן מנסה לקדם את ממשלת האחדות עם החמאס. נתניהו עסוק בלעשות לה דמוניזציה ואם ייסתם הגולל על האפשרות למו"מ אמיתי. "תהיה פה אינתיפאדה שעוד לא הייתה" אומר לי צעיר מקומי. השקט תלוי על בלימה. רצח הנערים בביתוניא, אלה שנפלו אל מותם ועל כך אין ויכוח- מבלי שהיוו סכנה על היורה ממשיכים להסתובב ברשת. "היורה" לא נמצא כדי לתת את הדין, הנושא "בבדיקה" כבר ימים ארוכים, אחרי שסוכות האבלים מלאו את האוויר הכבוש בכעס ומרמור כובש. שוב ילדים קטנים נעצרים על ידי חיילים חמושים. קטנים בני 7 , ברחובות חברון עוד כמה משקיפים בינלאומיים מראים את נוכחותם עוד כמה אקטיביסטים באו והלכו. המתנחלים מסתובבים ברחובות שעד לא מכבר היו שוק הומה והפכו לרחובות רפאים של זכרונות שאהידיסטים. לערבים על ההר אסור לעלות ברכב לביתם, גם לא לנותני השרותים גם את בלוני הגז צריכים פה לסחוב על הידיים. למתנחלים ולישראלים בכלל הרחובות פתוחים לתנועה H2 זה נקרא. לאורך שני הקילומטרים שמפרידים בין H2 לh1 שזה כמו שטח A מוקמים ספורדית כ22 מחסומים ולזה הקבוע קוראים מחסום שוטר, גם ערבים שלא מדברים עברית.

חוצה את מטה יהודה על הכביש שפעם הוביל מהעיר הפלישתית לחברון.  על דרך כיבוש יהושוע, הנוף בתולי. כאילו לא עבר זמן. כאילו שלא נקברו פה. שהדם לא כיסה את ההרים, שהאידיאולוגיה לא הפכה את פני הארץ הזו בכיבושים שונים. גפנים משרתגות מעל טראסות האבנים שעדיין נראות עתיקות  פרי בוסר תלוי עליהן. הזמורות דקיקות כמו בלתי נראות חזקות מספיק לשאת את האשכולות שעוד מעט יהיו בשלים וכבדים. כביש שלושים וחמש פנוי. פה ושם רכב פלסטיני דוהר, ג'יפ צבאי מפטרל כמו מנומנם.

הקליטה ברדיו לא יציבה. מחסום תרקומיא. הרמזור אדום המשוט סגור, מבט אדיש של היושב בדלפק והמחסום נפתח. עוברת את הקו הירוק השקוף, נפת חברון העתיקה כמו ארץ חדשה. שלטים אדומים גדולים פזורים לצדי הדרך- אין כניסה לישראלים- במבואות הכפרים הערביים- שטחי A.

חברון העיר הגדולה בין ערי פלסטין בישובי הגדה מונה מעל לחצי מליון תושבים ואחת הערים העתיקות במזרח התיכון שהתקיימו בה ברצף חיים  אלפי שנים.

מסגדים מבצבצים מן הכפרים בואך אליה. יש מתח באוויר. גל שביתת האסירים הפלסטינים המוחים על מעצרים מנהליים נכנס לשבוע החמישי מבעבע בכל עיר וסכנת החיים המרחפת על עשרות מבין כ-300 שובתי הרעב מלבה את הכעס. אצלנו קוראים על זה בחדשות כאילו שזה קורה במימד קיומי אחר אצלם זה חלק מחיי היומיום. . מעצרים מנהליים שגרתיים ללא משפט עם תקנות שמתחלפות מדי פעם להצדיק את השיטה. בישראל כלואים היום כ190 עצירים מנהליים. מעצרים ללא משפט, שאמורים להתבצע אך ורק במקרים חריגים ביותר למניעת סכנה וכמוצא אחרון כשאין דרך פחות פוגענית למנוע אותה.

ברקע השיחות על שלום שנדמו , אבו-מאזן מנסה לקדם את ממשלת  האחדות עם החמאס. נתניהו עסוק בלעשות לה דמוניזציה  ואם ייסתם הגולל על האפשרות למו"מ אמיתי. "תהיה פה אינתיפאדה שעוד לא הייתה" אומר לי צעיר מקומי.

השקט תלוי על בלימה. רצח הנערים בביתוניא, אלה שנפלו אל מותם ועל כך אין ויכוח- מבלי שהיוו סכנה על היורה ממשיכים להסתובב ברשת. "היורה" לא נמצא כדי לתת את הדין, הנושא "בבדיקה" כבר ימים ארוכים, אחרי שסוכות האבלים מלאו את האוויר הכבוש בכעס ומרמור כובש. שוב ילדים קטנים נעצרים על ידי חיילים חמושים. קטנים בני 7 , ברחובות חברון עוד כמה משקיפים בינלאומיים מראים את נוכחותם עוד כמה אקטיביסטים באו והלכו. המתנחלים מסתובבים ברחובות שעד לא מכבר היו שוק הומה והפכו לרחובות רפאים של זכרונות שאהידיסטים. לערבים על ההר אסור לעלות ברכב לביתם, גם לא לנותני השרותים גם את בלוני הגז צריכים פה לסחוב על הידיים. למתנחלים ולישראלים בכלל הרחובות פתוחים לתנועה H2 זה נקרא. לאורך שני הקילומטרים שמפרידים בין H2   לh1 שזה כמו שטח A מוקמים ספורדית כ22 מחסומים ולזה הקבוע קוראים מחסום שוטר, גם ערבים שלא מדברים עברית.

 

ממשיכים להוולד פה ילדים, שלא ידעו ישראלים מי שהם רואים הם מתנחלים, בסיסי צבא שוטרים וחיילים בנשק. הסירנות קורעות את האוויר מהקסבה. ירי גז מדמיע לא אחת ממלא את נשימתם הבצל כבר לא עוזר, הגז מדמיע כבר יותר ממדמיע בשגרה החברונית.  התקלויות ברחוב עם של ילדים שחוזרים מבית הספר עם ילדי מתנחלים. וריח העשן מהאגזוז של הג'יפ הצבאי נמהל בהשפלה.

רחוב שלם של חנויות סגורות, דלתות ברזל יפות באותו צבע של סגנון תקופתי. חמור ועגלה עם עגלון תשוש מיכל מים וכמה גרוטאות . גם החמור נראה עייף. הילדים פה הולכים בקבוצות בנות פלסטיניות חוזרות מבית ספרן, וילדי מתנחלים שעושים את דרכם הביתה.

החדשות מגיעות בצלחות לווין. עצי הזית ממשיכים לתת פריים אם לא שורפים אותם, הגפנים מטפסות בכרמים, בירוק שרק השמש שכבר ראתה הכל מאירה בהם.

לפני שבוע בל"ג בעומר, הציתו ילדי מתנחלים את העצים בחצר של השכן של א . סמוכה למעיין אברהם, אולי הם רצו להגדיל את הגבול, בשטח שייהדו. המפות מספרות סיפורים שונים גם השכנים, אחד מסתובב עם הקושאן על האדמה, שני מספר על הבית של העבד של אברהם שגר פה ממש. הגנן היהודי, מסביר שיש מפות אבל גם יש בעיה להוכיח כי חבלו בהן אבל האזור יהודי.

ואתה לומד על הארץ הזאת שכאילו נמסרה במתנה לעם הנבחר, עם הסגולה, וצריכים היו לבוא יהושוע וצבאותיו ולכבוש אותה שבע שנים ולהוריש אותה מיושביה. בעוד שעם סגולה דווקא נבחן בכך שיביא אור לגויים וישב עם העמים האחרים ויראה להם אור גדול. את דרך האלוהים. א. מסביר לי שהרחוב לא שייך לו וגם לא לשכנים שלו וגם לא ליהודים הוא בכלל של אלוהים ולכן של כולם, ושהוא לא רוצה שהילד שלו שרואה חייל מתנפל על אבא שלו עם רובה כשעובר ברחוב, ישנא את כל היהודים, אבל מה יעזור לו להגיד שהיהודים גם הם טובים אם הילד רואה שככה עשו לאבא שלו, בלי סיבה.

הוא מזכיר תקופות טובות יותר בין יהודים לערבים. אפילו בימים קשים אפילו בפרעות היו יותר ערבים שהצילו יותר יהודים מהטבח.

א.     ומשפחתו חיים בבית יפה וצריך להיות בכושר לעלות את המדרגות הגבוהות מביתו הוא צופה על הקאסבה, מערת המכפלה המבט הפנורמי נגמר באופק אינסופי ולמרגלות ביתו בסיס צבאי, חיילים החליפו את מה שהיה שם קודם. הוא ובני משפחתו צריכים ללכת ברגל  לעבור למרכז החיים של העיר, לעבור במחסום ללכת ולחזור מן העבודה, עם סלי הקניות. הוא הלך לקנות כיבודים לכבוד האורחים, וחזר מזיע ולאה. הוא לא התלונן. כשפרש את הגבינות הפיתות הזיתים והלבנה על השולחן. ובנדיבות אין קץ שיש לאנשים צנועים ארח.

האוטו שלי חנה איפה שהוא תמיד חונה, ברחוב אסור לפלסטנים ומותר ליהודים. תחת הבית. בכניסה לסמטה  שלט אזהרה שלא להיכנס ללא ליווי  סוג של התרעה בטחונית. מצד שני כל חלונות הרחוב מרושתות להגנה מפני ידויי אבנים של ילדי מתנחלים, שנזרקות לא אחת לבתיהם. ואני כבר שלוש שנים מבקרת שם , ימי צילום ארוכים, ימי תחקיר ימים של התחברות לצד הנשכח של החברה הישראלית אלה שלא זוכרים שרק עשר דקות מכל מקום שהם נמצאים ברגע נתון חי עם כבוש שנלחם על חרותו על הצדק שלו. אם לא באינתיפאדה אז בכך שלא עוזבים את בתיהם כמו פליטים רבים שהותירו את ביתם עד שיבואו ימים טובים יותר, והם הולכים ברגל להביא את לחמם ומנועים מפריווילגיות בסיסיות שיש לכל אדם, גם אם בכלל הם מאוד נזהרים לא להיות קשורים לפוליטיקה או לארגון כזה ואחר.

באים החברים לסוג של חפאלה ומדברים על קרוב לבבות בין האנשים.

לפנות ערב, מלווים אותי לאוטו , וא. אומר- הוציאו לך אוויר מהגלגים, האוטו היחיד בכביש צנח לג'אנטים וא. במבט מבוייש אומר זה ילדים עושים את זה זה ילדים…אנחנו מוצאים את הפקקים של הונטילים על הכביש והבן של א רץ להביא קומפרסור אוויר למלא את הגלגלים לפני שתרד החשכה. ואני אומרת אולי זה בכלל ילדים של המתנחלים הם ראו אותי כאן וגם הם ממש לא אוהבים שישראלים באים להתרועע עם פלסטינים.

ככה השארנו את כולם חשודים ולא האשמנו אף אחד על התסכול שלו, ברגע של מבוכה כיננו את הארוע "מחאת האוויר". הבן של א כל כך רצה לעזור ומילא ומילא ומילא אוויר עד שהאוטו כמעט הפך לבלון פורח ודהרתי בכבישים בספיד מטורף  עפה על תחושת הסכנה, עקפתי משאיות ושמרתי מהם מרחק. המערב הפרוע של אזורי הכיבוש תמיד כובשים את לבי. הערב ירד על הכרמים בצדי הדרך החשכה מלאה אותי באדרנלין וברגע של קליטה ברדיו שמעתי את מאיר קראוס למוד הקרבות אומר: "גדלנו על הנראטיב של ישראל מושיטה את ידה לשלום, ושהאויבים לא רוצים, עם השנים הבנתי שיש פה עם שנלחם על חרותו" הרדיו חזר לדיסואננס שלו וכשתפס תחנה עם שיר בערבית תהיתי ביני לביני אם עכשיו לא היה מקים את התנחלות עופרה עם ההבנה הזו.

בתחנת הדלק הקרובה לאשתאול בחור ערבי איזן את האוויר בגלגלים ונדהם מהעודף שהיה בהם.

אפשר לקלוט כבר גלגלצ והכניסה לתל אביב שגרתית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות

תגובות