יעל ערבה – על הסרט – HOLY DUST בית לחם הדוקומנטרי

כאשר יצאנו לצלם את הסרט הולי דאסט. התכוונו לסקר את ההכנות למילניום. לא התכוונו להיכנס לפוליטיקה. בכל זאת האירוע הזה, נדמה היה גדול יותר מהפוליטיקה המקומית – על פי האמונה הנוצרית ישו נולד בבית לחם, ובמסגרת ההתרגשות ששררה ברחבי העולם הנוצרי , רצינו לראות איך תושבי העיר מתכוננים לאירוע כשכל עיני העולם הנוצרי היו נשואות אל העיר הנוצרית בעולם. הכוונות ...

כאשר יצאנו לצלם את הסרט הולי דאסט. התכוונו לסקר את ההכנות למילניום. לא התכוונו להיכנס לפוליטיקה. בכל זאת האירוע הזה, נדמה היה גדול יותר מהפוליטיקה המקומית – על פי האמונה הנוצרית ישו נולד בבית לחם, ובמסגרת ההתרגשות ששררה ברחבי העולם הנוצרי , רצינו לראות איך תושבי העיר מתכוננים לאירוע כשכל עיני העולם הנוצרי היו נשואות אל העיר הנוצרית בעולם.

הכוונות היו לצלם סרט חף מפוליטיקה. את העיר מתכוננת לחגיגיות ואת החגיגות עצמן. ראינו את בתי המלון הנבנים, לקראת בוא התיירים, שמענו תושבים פוחדים מפיצוץ אוכלוסין של אותו שבוע בו יצבאו התיירים על העיר, ההתרגשות נכרה גם אצל נשים מבוגרות שטאטאו את הרחובות לצד הבניה הלא נגמרת וענני האבק שריחפו על העיר. כבישים חדשים נסללו, תחנה מרכזית נבנית, הכל למען היום בו העיר תשחרר מעולה ותהא אם רק לרגע מרכז העולם. עקבנו אחרי בניית השעון שסופר את השעות והימים עד להתחלפות האלף. והוצב ברחבה שבין כנסיית המולד לבין המסגד.

היו צפויים להגיע כשני מליון צליינים לעיר הקטנה השוכנת בין הרים.

יצאנו לצלם סרט חף מפוליטיקה. אך עד מהרה נוכחנו שהפוליטיקה שזורה בחיי היום יום שלהם. והתקווה שבאנו למצוא אצל הדור הצעיר התחלפה במציאות בה נראה כי הם לכודים במצב בו אין להם שליטה עליה, אלא הם נשלטים על ידה.

למרות שגם ארבעת הצעירים ומשפחותיהם שהפכו לגיבורי הסרט, לא יכלו להימנע מפוליטיקה גם כשניסו להימנע ממנה נכר שגם הם מאמינים ומקווים שחג המולד הזה, יביא שינוי, ישחרר את העיר מהתלות בישראל ויחבר אותה מצד הדת אל עמי העולם, אילוזיה . הבטחה לחופש, לרגע הם הרגישו אותו-בכל זאת הם חיים במרכז העולם הנוצרי, מתפללים בכנסיית המולד האייקונית כעניין שבשגרה ומבקרים בכנסיות הקטנות הפזורות בעיר.

גם תושביה המוסלמים שהיו כבר מזמן הרוב השולט בדמוגרפיה של העיר, ראו באירוע הזדמנות לחופש.

ב- 1999 אירועי חג המולד היו מרהיבים. אירועי המילניום, עוד יותר, הופעות אמנים מובילים מן העולם התרחשו על הבמה ובאוויר ברחבה החשובה של העיר, בין הכנסייה למסגד. יאסר ערפאת היה אורח כבוד וכן דיפלומטים נוספים. אוטובוסים של פת"ח שהגיעו באופן מאורגן מכל קצווי הארץ שפכו אנשים שמלאו את הרחובות מוסלמים לצד סנטה קלאוס וקישוטי חג מסורתיים.
למרות התקווה לכלכלה משופרת מתחת לפני השטח המשיך לבעבע הייאוש.

המשכנו לעקוב אחר, חאדר, עדנאן, אליזבת וקרלוס הצעירים שלנו, גם כשהעיר חזרה אל עצמה.
והתקווה התרסקה אל תוך האינתיפאדה השנייה.

בבוקרו של ה- 28-8-2000 ראיינתי פעיל חמאס, בדירה קטנה שדרך סורגיה האופק על הנוף ההררי נראה אינסופי. באותן שעות, ברק וערפאת היו בקמפ דיוויד, וקלינטון היה בדרכו לפגישה ביפן. הוא הבהיר שלערפאת אין מנדט לחתום על מה שמבקשים ממנו, ברק אמר שהוא נתן מעל ומעבר ולא עזר לקלינטון לעשות סיבוב פרסה מנסיעתו לטוקיו ולהושיב את הצדדים בחדר, ועוד טרם עלה שרון להר הבית, כחודשיים לאחר מכן, הבהיר לי החמסניק המקומי, שהפעם האינתיפאדה תהיה שונה, כל הזרמים הפלסטינים יהיו מעורבים בה ללא הבדל באידאולוגיה, והיא תהיה כואבת. בימים הבאים האינתיפאדה השנייה ועלייתו של שרון להר הבית עשו את הכותרות.

באותה עת, לא יכולתי להיכנס יותר עם הצוות הישראלי שלי לבית לחם, והתחלתי לעבוד עם צוות פלסטיני. מצאתי את עצמי תחת עוצר ופחד. חייתי אתם כמוהם, מלבד העובדה שלי בכל רגע נתון הייתה האפשרות לצאת משם. באותו זמן הם נתנו לי את השם הפלסטיני שלי – ראזלה תעמרה.

הצילומים לסרט הפכו במקביל – לחוויה אישית חזקה – כשהכלבים והחיילים הסתובבו ברחובות העיר, המארחים שלי הרגיעו אותי. כשנשמעו פיצוצים ליד הבית הסבירו לי שהכל בסדר. לאחר שבוע כזה הלומת קרב עזבתי אותם, אך נפשי נקשרה בהם.

את האינתיפאדה הזו לא יכולתי לסבול, ונסעתי ללונדון. מדי פעם הייתי חוזרת לעיר וממשיכה לתעד את הדמויות שלי, את העיר.
לאחר שבע שנים ב- 2006 הושלם הסרט והופץ בבריטניה.

ולמרות שהסרט מסקר את העיר . את תושביה. את רגעיה הקשים ורגעיה היפים. השינוי שעבר עלי הוא בלתי נראה אך החזק מכולם.

קלישאתי ככל שזה יישמע, עד שלא נבין שהקיום שלנו תלוי אחד בשני. ונמשיך להתייחס לכל פלסטיני כמחבל בפוטנציה. השנאה תגבר. והסיכוי לשקט באזור יקטן.

תגובות

תגובות