חלפתי על פני אוניברסיטת עין-שמס, שלמדתי בה. לקחתי את קיצור הדרך הרגיל שלי ומצאתי שהבתים הדו קומתיים הפשוטים של פעם נעלמו ובמקומם הוקמו מפלצות בטון מכוערות. גם הבית המקולל של שני האחים, שמעולם לא יצאו מפתח ביתם עד שמתו, נמחק ובמקומו צמחה עוד מפלצת בטון ענקית המגיעה לשמים. רק הזכרונות נשארו למרות שהנוף של פעם נעלם. הנוף של פעם נטרף ...

חלפתי על פני אוניברסיטת עין-שמס, שלמדתי בה.

לקחתי את קיצור הדרך הרגיל שלי ומצאתי שהבתים הדו קומתיים הפשוטים של פעם נעלמו ובמקומם הוקמו מפלצות בטון מכוערות.

גם הבית המקולל של שני האחים, שמעולם לא יצאו מפתח ביתם עד שמתו, נמחק ובמקומו צמחה עוד מפלצת בטון ענקית המגיעה לשמים.

רק הזכרונות נשארו למרות שהנוף של פעם נעלם.

הנוף של פעם נטרף עלידי מפלצות הבטון. כל העצים ברחובות נכרתו. אפילו רוחו של אבא פסקה מלרחף בשכונה תשע שנים לאחר מותו.

העבר ממשיך להתקיים רק בזכרוני, עוד מעט לא יישאר ממנו דבר.

 הזמן חולף במהירות מטורפת, מטשטש ומוחק עקבות של מי שחיו פה.

ליתר דיוק, המוות הוא בעל הבית וגם אורח הכבוד בשכונה הישנה שלי בקהיר.

תגובות

תגובות