yaelarava.com Yael Arava
היום העשירי לחטיפה, היום הרביעי למותו של מוחמד ג'יאהד דודין ילד בן 13 מדורא . ביום שישי בלילה פשט הצבא על העיר דורא, הצעירים המקומיים התקוממו נגד החיילים ונגד הפשיטה הלילית ויידו אבנים, מוחמד פתח את החלון ויצא מהחדר להשתתף בהפגנה, אחת מאחיותיו התאומות בנות ה-7 ראתה אותו בורח מהחלון. מוחמד יצא מהחלון כי בשעה שהבינו בבית שצה"ל מגיע לפשיטה, ...
היום העשירי לחטיפה, היום הרביעי למותו של מוחמד ג'יאהד דודין ילד בן 13 מדורא .
ביום שישי בלילה פשט הצבא על העיר דורא, הצעירים המקומיים התקוממו נגד החיילים ונגד הפשיטה הלילית ויידו אבנים, מוחמד פתח את החלון ויצא מהחדר להשתתף בהפגנה, אחת מאחיותיו התאומות בנות ה-7 ראתה אותו בורח מהחלון.
מוחמד יצא מהחלון כי בשעה שהבינו בבית שצה"ל מגיע לפשיטה, נעלה אמו את הדלת כדי שילדיה לא יצאו להיות חלק מהבלאגן ואולי גם מתוך אמונה נאיבית שזה יעצור את החיילים מלהיכנס הביתה. החיילים לא נכנסו לביתם, אך את מוחמד היא לא הצליחה לעצור מלצאת. היא אפילו לא ידעה שהוא יצא. האחות הצעירה היא האחרונה במשפחה שראתה אותו חי.
באותו ליל מהומות בדורא מוחמד נורה בחזה ונפטר עוד טרם זכה להגיע ולקבל טיפול רפואי.
סוכת האבל המסורתית בבית המשפחה עוד עומדת, דגלי האבל על הבית. ניתן לזהות את הבית ממרחקים, "גם הלוויה היתה גדולה" מספר הדוד. ולמרות שבמסורת הערבית קמים מ"השבעה" לאחר שלושה ימים, עוד יושבים בו הדודים והשכנים מתחת לפוסטר עם תמונה גדולה של ערפאת מצד אחד והילד המת בצדו השני. ילדים צעירים מגישים למבוגרים קפה ותמרים, המון נשים יושבות על מדרגות הבית; הסבתא, דודות, ושכנות.
האמא, עטויה שחור מכף רגל ועד החיג'אב, יושבת בסלון הבית פנימה ובפנים גלויות, מסתירה את הכאב. כולם מדברים ומספרים על מה שהיה באותו הלילה ועל מוחמד הילד. והאבא, שרק העיניים הירוקות שלו מדברות כל הזמן, משחיל משפט ואומר "מה יש לי להגיד? שום דבר לא יחזיר את מוחמד".
גם מתיקות התמרים לא יכולה להפיג את המרירות.של הרגע בו מישהו מבין שאיבד את ילדו לעולמים. מוות שאינו דרך הטבע, אך הפך להיות טבע שני לאדמה כבושת הדם בה אנו חיים. האמא אומרת "אלחמדוללה, הכל מכתוב והכל מן אללה." וויסאם האח הבכור מגיע, צעיר נמרץ, הכפייה תלויה על צווארו . הוא כועס. "מוחמד הוא הסיפור של הילדים בפלסטין" הוא אומר לי. "ואת הסיפור של הילדים בפלסטין צריך לספר".
דורא שוכנת מדרום מערב לחברון, האוכלוסיה בה לא נחשבת לבעייתית ורוב התושבים תומכים בפת"ח. רק מעטים מזוהים בה כתומכי חמאס והם אינם פעילים.
המחטף התקשורתי בישראל בעיצומו. בישראל כל אמצעי התקשורת מדווחים על גל של מאות המעצרים, האסירים המשוחררים שנעצרים מחדש, פה ושם ביקורת (מיותרת) על הטרמפים שנסעו בהם הנערים החטופים (טרמפים שהם דרך שגרה לתושבי האזור על מנת לנוע בדרכים).
בעיר דורא, שיש בה גופים מוניצפיליים וממשלתיים רבים מאז שהפכה ב1995 לעיר בשטח A , נפתח היום – היום הרביעי למותו של מוחמד – פסטיבל האומניות שתוכנן מראש אך עכשיו הוקדש לשאהיד מוחמד.
חברון, וסביבותיה הפכה למוקד במבצע "להשבת הנערים" העוצר בחברון מוצנע- לא מסתובבים פה ג'יפים צבאיים שכורזים עליו, אבל הוא נוכח. גם למי שיש אישורי כניסה לישראל אסור לצאת לעבודה ממנה. המצב מתוח. הפלסטינים נדמה מתעקשים על השגרה, הולכים לעבודה, גם אם אין עבודה בעיר. בלילות פשיטות על מאות בתים, הרבה מעצרים, שומעים על זה הרבה בתקשורת הישראלית ן- עד שיוחזרו החטופים. מבטיחים הגנרלים שימשיכו … ומתחת למופע הראווה הצבאי הזה חיים מיליון וחצי פלסטינים – רוב האוכלוסייה הפלסטינית היא צעירה ויש בה המון ילדים. ילדים והורים מבוהלים שמכירים את הישראלים רק דרך הטנקים והפשיטות, שבמקרה הטוב רק מוציאים אותם מן הבתים גם אם הם חפים מפשע כי ביתם מתאים לצה"ל כרגע והם חוזרים לסדום ועמורה, ובמקרה הפחות טוב, נערכות פשיטות על יושבי הבית שמסתיימות בהרס כללי של רכוש ושפיות ובמקרה העוד פחות טוב מעצרים מנהליים, ובמקרה העוד יותר פחות טוב מעצרים אלימים ובמקרה הרע ביותר גם מתים בהפגנות.
כ י194 ילדים פלסטינים עצורים בישראל. (נתוני בצלם אפריל 2014)
והחברונים מנסים להרגיע את עצמם במצב שנקלעו אליו בהתחלה היו אומרים שהם מבינים את המצב, שהנערים החטופים הם בני אדם כמוהם וצריך להחזיר אותם להורים,בימים הראשונים הקולות ששמעתי היו- שמחפשים את הנערים ומתייחסים בסלחנות, אבל הימים נוקפים והקולות משתנים, הסבלנות למצב נגמרת, והעובדה שאין נתונים חד משמעיים מלבה את הוואקום, כמו אוויר חם השמועות והתהיות מתפשטות והשאלות שעולות לא פשוטות ובינם לבין עצמם – מעיזים לבחון את האפשרות שאולי בכלל לא היתה חטיפה אם לא מוצאים אותם ואף ארגון לא מבקש כלום בעדם. וכעס על אבו- מאזן, וכעס על החמאס לסירוגין, ותמיכה וכעס ובלבול ומבוכה והחיילים פרושים מכל עבר, והחיים כאילו נמשכים כרגיל
אבל בורות המים נשאבים, ואיך נשאר בלי מים בקיץ, הם שואלים, גם ככה פלסטיני ממוצע מקבל כשליש מכמות המים הנדרשת לאדם, ועכשיו כל הבורות ייבשו. בשל החיפושים
ואז, "הדם הפלסטיני לא פחות טוב מהדם הישראלי, גם אנחנו בני אדם כמותכם". הם אומרים, "כמה אחדים שעושים בלאגן, וככה עושים לכולם" מהדהד המשפט של א. שכל מה שהוא רוצה זה שהוא וילדיו יתפרנסו בכבוד ויהיה להם שקט. ענישה קולקטיבית לא הוכיחה את עצמה אבל הופכת למדיניות בחסות החטיפה.
הציבור בישראל שומע שוב ושוב את אותן המנטרות של נהפוך כל אבן עד שנמצא את החטופים, כאילו שאבנים טובות ממודיעין וכאילו שענישה קולקטיבית מייצרת רוגע.
הציבור הישראלי , מבקש לא לשמוע את הנראטיב של הפלסטינים לא להכיר את המצב המתסכל מהעיניים שלהם, ומסרב להבין שאם המירמור שהוביל לחטיפת הנערים היה מספיק נורא לביצוע החטיפה – כשברקע כל הזמן מעצרים מנהליים, מעצרים של ילדים , דלגיטימציה לממשלת האיחוד הפלסטינית וחוסר התקווה המתפשט אז עכשיו הוא ממורמר ומיואש פי כמה.
בדרך לחברון , כביש 35, על בית כחיל נפרשים מאות חיילים שנשפכים מאוטובוסים, הם זרועים בין עצי הזית והגפנים שני בורות מים שנשאבו מהם המים וחייל עומד על שפתם. ריק.
האוויר די צחיח ביום הזה, הכבישים די פתוחים אבל אין הרבה תנועה, פה ושם ג'יפ חולף, בכניסות לחברון חיילים.
בטרמפיאדות מתנחלים כרגיל, עידנא בעוצר, במכולת בכניסה לתרקומיא- בשעות הצהריים אומרים שהצבא נכנס אליהם רק עכשיו, לא היו פשיטות כאן בלילה וילד קטן אחד ,כדי לכסות על האימה ,אומר שהוא לא פוחד מהחיילים.
בישראל 2014 ילדים פלסטינים מכירים את ישראל דרך פשיטות הצבא וילדים ישראלים מכירים פלסטינים דרך התקשורת ממנה הם יכולים ללמוד שכל פלסטיני הוא בעצם טרוריסט או תומך בטרור.
בבוסתן של יוסוף ומוחמד ממש בכניסה לחברון, הם מספרים לנו מה עובר עליהם ומגישים תותים שחורים מהעץ , מכינים תה והכנסת האורחים שלהם כמיטב המסורת גם כשהאויבים באים.
וכשאני פונה ללכת, יוסף אומר" אבל באמת בואי נעשה פה מפגשים, אני אתן את המקום, תביאי ישראלים שיכירו את הפלסטינים. שיראו שאנחנו אנשים כמוכם, ושאנחנו יכולים לחיות טוב ביחד."
הוא אפילו לא חולם על מפגשים בתחום הקו הירוק, כי הבירוקרטיה של אישורי הכניסה גם אם אתה לא קשור לשום ארגון פוליטי מסרסת את התקוות.
היום אנחנו ביום ה12 לחטיפה- עד כה נעצרו 354 פלסטינים, 269 מתוכם פעילי חמאס ו-57 מהם שוחררו בעסקת גלעד שליט. ארבעה פלסטינים נהרגו במהלך ימי הפעילות
בבתי הכלא בישראל, כלואים
מתוכם כ191 (לא כולל מעצרים מנהליים של המבצע האחרון) עצירים מנהליים שלא זכו למשפט
כשלוש מאות אסירים שובתים רעב נגד המעצרים המנהליים הבלתי חוקים שישראל
ובלילה שבין שלישי לרביעי התבשרנו ששביתת הרעב הסתיימה תוך הסכם שפרטיו טרם התפרסמו ודקה לפני שחוק ההזנה בכפייה עמד לקבל אישור חוקתי.