yaelarava.com Yael Arava
איך מדען, מומחה לננוטכנולגיה מוצא את עצמו משפץ קברים עם ילדים פולנים בעיירה די נידחת בפולין? והאם 1000 שנות דו קיום, היו רק הכנה לשואה, הפולנים מבקשים להתפייס, היהודים עוד קצת חשדניים, מפגש בין קבוצת הילדים הפולנים, לניצולים היהודים. בפרופסור דניאל ווגנר, מומחה לננוטכנולוגיה במכון וייצמן, בעל שם מוכר בספרות המדעית העולמית, נכנס השד הגניאולוגי מאז הוא מבלה שעות וימים ...
איך מדען, מומחה לננוטכנולגיה מוצא את עצמו משפץ קברים עם ילדים פולנים בעיירה די נידחת בפולין? והאם 1000 שנות דו קיום, היו רק הכנה לשואה, הפולנים מבקשים להתפייס, היהודים עוד קצת חשדניים, מפגש בין קבוצת הילדים הפולנים, לניצולים היהודים.
בפרופסור דניאל ווגנר, מומחה לננוטכנולוגיה במכון וייצמן, בעל שם מוכר בספרות המדעית העולמית, נכנס השד הגניאולוגי מאז הוא מבלה שעות וימים רבים, מזה כמה שנים בחיפוש אחר מתים.
פגשנו אותו בעיירה זדנסקה וולה, כשהגיעו לעיירה יהודים וישראלים ניצולים ובני משפחותיהם לטקס בבית הקברות של העיירה.
וואגנר הגיע לעיירה הקטנה כ40 קמ מהעיר לוד'ג, לאחר שעשה חיפוש שורשים במטרה לגלות את סיפור הקרובים של אביו, חיפושים שהובילו אותו גם לארכיון הגדול ביותר בעולם למידע על אנשים הארכיון של *המורמונים בסלט לייק סיטי.
והוא מספר שאמא שלו בקשה בעדינות, "אולי כשתסיים עם הצד של אבא תתחיל לחפש גם את המשפחה שלי"? וואגנר נענה לבקשת האם ויצא לעיר הולדתה, הלא היא זדנסקה וולה.
העיירה שוכנת כארבעים קילומטר מערבית ללודז' ובה נולדה סבתו, ולשם הגילוי הנאות, אציין ששם נולד גם הסבא שלי.
ווגנר הגיע לעיירה לראשונה, לפני כעשר שנים, הוא הלך לחפש את בית הקברות המקומי, ומצא עזובה וצמחיה פראית שכיסתה את העבר היהודי. הוא החל לדבר עם המקומיים שספרו לו על אשה פולניה קתולית בשם ג'בטה.
באחד מביקוריו, הוא הכיר אותה – אלז'בייטה בארץ' (Elzbieta Bartsch), המכונה ז'בטה, היא קתולית צהובת שיער, בשנות הששים לחייה, עם פנים גלויות כמו האדמה של השדות שמקיפים את העיירה, החלה לטפל בבית הקברות היהודי העזוב כבר לפני כ-20 שנה, על דעת עצמה, מבלי שהכירה מישהו, מבלי שהתבקשה, מבלי שקבלה לכך שום תמורה- היתה הולכת לבדה, מנכשת עשבים ומנסה לגלות מצבות. היא מספרת "שהכל התחיל בגלל “מה שסבא שלי סיפר לי", ז'בטה פתחה צוהר במסך העוטה ומאפיל על העיירה בשתיקה
ומאז הם עושים היסטוריה, ז'בטה הכירה לו את קמילה- קמילה קלאוזינסקה (Kamila Klauzinska) 34, עשתה את עבודת הma שלה על בית הקברות היהודי ועומדת בראש העמותה "יחד" שנוסדה לפני שנים אחדות ומנהלת את העמותה לעמותה הצטרפה ז'בטה נוספת המנהלת את עינייני האדמינסטרציה.
וקבוצת "יחד" מאגדת ילדים פולנים, בני המקום לשקם את בית הקברות היהודי והוואי החיים היהודי בעיירה בה התקיימו חיי יהדות שוקקת כשהיהודים היוו כחצי מאוכלוסיתה.
קמילה מגייסת ומנחה את הצעירים הפולנים שמשקמים כאן את בית הקברות היהודי. כשהתחילו בשיקום האמינו שיש כאן 800 מצבות למצוא, אולם העבודה הסיזיפית של הפולנים, והשיטתיות של פרופסור דניאל וואגנר- מומחה מוביל בתחום הננו- מכניקה ממכון ויצמן, שנכנס בו השד הגנאולוגי, והוא הרוח המלבה, ומי שמלווה את עבודת הפולנים כאן והניצולים בעולם מזה עשור גילתה לא פחות מ3500 מצבות של יהודים.
כאמור, פרופסור דניאל וואגנר הגיע לכאן לראשונה למסע שורשים אישי, וכמדען, ביחד עם הקשרים האישיים שיצר עם הפולנים המקומיים, הקים ארכיון עשיר המתעד את חיי הקהילה היהודית בעיירה.בית הקברות עבר מטמורפוזה, ומעזובה הפך לבית קברות מטופח, הוא חולק מחדש ל 11 גושים וכל מצבה שנגלית זוכה לתיעוד בשיטה דקדקנית. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר שיתעד את הקהילה היהודית בעיירה.
"לעבודה הזו יש גם פן אנושי וקהילתי", היא מאפשרת למבקרים להיפגש עם עברם, "קורים להם כאן ניסים" אומר וואגנר, ומציין כי למרות שמתקיים שוני מהותי בין עבודתו במכון ויצמן לעבודה בבית הקברות, מתקיים גם דמיון עצום, בשני המקרים העבודה נעשית באופן מתודי ואקדמי, מדעי, הוא מבהיר. את אהבתו לבית הקברות, הוא מתקשה להסביר באופן רציונאלי ואומר:, " האספקט הלא רציונאלי בעבודה במקום כזה הוא ברור, כשאני עובד כאן בשקט, עם הילדים הפולנים הצעירים שעושים עבודה לגילוי שורשיו ומוצאו של רב; יש תחושה שמישהו צופה בך; ואולי אפילו מעריך את מה שאתה עושה" ומוסיף בלי שמץ של ציניות "אני לא דתי, אבל זו כנראה המקבילה למצווה חילונית".
.נפגשנו עם הילדים הפולנים והאורחים היהודים שהגיעו לעיירה. "הזמן יעשה את שלו? האם היהודים יכולים להתפייס עם הפולנים? סיור בפולניה 60 שנה אחרי גילה קבוצת בני נוער פולנים שמנסים לעשות שלום עם היהודים ; כשהיהודים נפגשים עם הפולנים בעיר אבותיהם, הם מתקשים להאמין, אבל מתחיל פה מסע של דקונסטרוקציה של סטריאוטיפים, גילוי מצבות ושבירת שתיקה, הצעירים הפולניים מחיים את התרבות היהודית, והיהודים, לפחות אלה שעשו את המסע, עוד ספקנים, אבל רוצים לסלוח.
קובה , בן 18, כבר ארבע שנים מגלה ומשפץ מצבות בבית קברות יהודי, בעיירה זנדסקה וולה. הרבה שעות נעורים עוברות עליו בין המתים. הוא חלק מקבוצת ילדים פולנים, לא יהודים המשקמת את בית הקברות בהתנדבות. הקבוצה מונה כ23 מתנדבים, וקובה נחשב לבעל חוש בגילוי מצבות. כשהוא עורך לי סיור בעיר, הוא מספר שבשבילו כל גילוי מצבה "זה כמו קסם", כל פעם שהוא מוצא מצבה הוא מגלה חיים, הוא כבר מצליח לקרוא את האותיות העבריות החקוקות על המצבות ולשייך אותן לגוש ולחלקה הנכונים, בבית הקברות על הגושים והחלקות שלו, בעזרת הכיתובים והסמלים על המצבות, ,אתה מגלה את "החיים שהיו כאן פעם”’ כמו שכונות שכונות עומדות המצבות וסמליהם, ומעידות על חיי יהדות שוקקים".זה מיסטי " הוא מסכם את תחושותיו.
ההורים שלו תומכים בו, אבל לפעמים אמא שלו חוששת, שלא יאונה לו רע בגלל “ההתעסקות הזו עם היהודים”, הוא מספר לי בכנות כשאנחנו צועדים על המרצפות שהיו כאן פעם הגטו ומצביע על בתים אחדים שנותרו מאז. את האזור מקיפים בתי שיכון קטנים שבנו הקומוניסטים והתושבים תקועים בהם בצפיפותם עד היום.
לא אין לו רגשות אשמה, אפילו הוריו עוד לא נולדו אז, אבל הוא מאמין שההסטוריה של העיירה שלו בלי ההסטוריה של התרבות היהודית השוקקת שהתנהלה כאן, אינה שלמה.
קובה מתעתד ללמוד באוניברסיטה בקראקוב תולדות האמנות ויודיאקה והחלום שלו הוא לבקר בישראל.
הוא כמו האחרים, הגיע לפעילות לאחר עבודה חינוכית של דניאל וקמילה בבתי הספר המקומיים, עד לפני חמש שנים הוא לא ידע דבר על ההסטוריה היהודית של הקהילה, כך גם האחרים.
בשעת בוקר מוקדמת כשהשמש קופחת על הנוף הפולני, שושנה קייזר, אשה בשנות השבעים לחייה יורדת מהאוטובוס כשהיא אוחזת בידיה צילום מוגדל של גלויה משנת 1938, היא באה לעיירת אבותיה מירושלים, זו הגלויה האחרונה שהיא מצאה כשפשפשה בין הניירות של אביה שכבר היה בירושלים כשהתחוללה כאן השואה." זו גלויה מאביו, האחרונה שהגיעה" היא מספרת. קייזר שהגיעה לכאן היום ביחד עם עשרות יהודים וישראלים אחרים לטקס שיתקיים בבית הקברות היהודי בזנדסקה וולה, 40 קמ דרום מערבית לעיר לודז' , מבקשת לראות אם תמצא קבר, מצבה, סיפור חיים של מתיה.
אחריה יורדים מהאוטובוס, ישראלים אחרים, חלק בודדים רובם באו מלווים בבני משפחותיהם , "הרגשות מעורבים", הם אומרים, כל אחד בנפרד, חלק בדמעות, ומקצתם בקור רוח, והיו גם טיעונים אקדמאים אבל, כולם הסתכמו בכך ש" זה מרגיש מוזר לדרוך על האדמה הזאת".
ליד הכניסה לבית הקברות , חבורת הפולנים סיימה לתלות דגל פולני ודגל ישראלי, לקבל את פני הבאים לטקס האזכרה שיתקיים כאן בעוד דקות אחדות. בשבילם לכבד את היהדות זה לכבד את מדינת ישראל, כנראה שהשמועות על היהודי הפוסט ציוני, עוד לא עשו דרכן לפולין, כאן היהדות היא עוד טרום הגשמת הציונות וטרום השואה ועכשיו שישים שנה אחרי – קמילה ו 4 בני נוער צעירים עומדים בצד, מביטים בריחוק על הקבוצה שיורדת מן האוטובוס. נדמה שהם רוצים להיות ולהתאדות, כמו זרים על אדמתם.
הקהילה היהודית בעיירה, מנתה כ 13 אלף איש, 40 אחוז מהתושבים שעברם נמחה לאחר ההפצצות, והזכר היחיד להם הוא בית הקברות היהודי של העיר, שעד שהפולנים החלו לשפץ היה עזובה נידחת.
ז'בטה שעונדת מגן דוד מוזהב, אותו קבלה מאחד הניצולים הראשונים שהגיע לעיירה. מגישה לי שלושה אלבומי אורחים, אוסף חתימות של המבקרים בבית הקברות.
בית העלמין היהודי החל לפעול בעיירה בשנת 1828 ובחג פורים של שנת 1942 במופע ראווה של הוצאה להורג שבצעו הנאצים, נתלו בו מניין יהודים מקומיים. אין ספק שרבים כאן, מעדיפים את השתיקה ושלא יזכירו להם את העבר. ויש גם תושבים שגרים בבתים של היהודים, שהוצאו מכאן לדרכם האחרונה, וחוששים מתביעות רכוש. אחדים מהמבקרים היום אספו קצת מאפרם של שמונת אלפים היהודים שהושמדו בגטו חלמנו, אליו הובאו כמטענים מכל העיירות הקטנות באזור- אף אחד לא יצא משם בחיים. ג'בטה , קמילה והקבוצה הפולנית מעוררת באי נוחות את מה שהתושבים הפולנים רוצים לשכוח.
עכשיו הקבוצה היהודית עוברת בין הקברים, מתאספת מול רחבת הזכרון, וואגנר הוא העוגן, מי שמכניס סדר להסטוריה הפרטית, המשפחתית, שנותן את האישור לקיום של עברם, של משפחתם.
למרות שהוא צעיר מהם, הוא כמו אבא לניצולים שמרגישים קצת אבודים בסיטואציה, הוא מספר להם על העבודה של הילדים הפולנים, ומבטים עם זוך של אהדה מופנים אליהם עכשיו, אך עוד ניכרת בהם חשדנותם. על הרחבה מסתדרים הפוליטיקאים המקומיים, הרב הראשי של פולין, וכומר עומדים על הבמה; אבלינה, קובה, יוהנה וקמילה הכינו מופע; הם מדקלמים שירה ומנגנים .
הנציג מהקונסוליה הישראלית פספס את הרכבת ולא הגיע. אשה פולניה על אופנים וגבר פולני שגר לא רחוק , עומדים סמוך לשער בית הקברות,מסתכלים על הטכס, מדברים בינהם, ומספרים לי שהיו משחקים כאן כילדים ושבשנות השישים היה עוד גל של ונדאליזם והרס. הם מספרים שזו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכאן מאז, הם שמעו על הטקס ברדיו ובטלויזיה המקומית. בעיירה קטנה, שכל זר בולט בה, עבודת הפולנים זוכה לסיקור תקשורתי מקומי נרחב יחסית. בבית המלון בעיירה כבר מתרגלים לתיירים יהודים, לדרישות המיוחדות שיש להם לפעמים.
הטקס מסתיים עם מילותיו של ישראל ריבה, שגם מוביל את שירת "התקוה" במיקרופון, לו עונים הממשתפפים בקול דק. ריבה הוא יליד זדנסקה וולה, אך עזב אותה עם המשפחה כשהיה תינוק, הנכדה עשתה עבודת שורשים והחזירה אותו הביתה. הוא בסיור עכשיו, עם בנותיו והנכדה. כשהוא עומד עם אשתו ובן הדוד שקרוי על שם הסב- שמעון ליברנט, בכניסה לבית הקברות, מטרים ספורים מההפולנים הצעירים אני שואלת אותם, אם ייתכן פיוס עם הפולנים. שמעון עונה ללא השהייה: ," אחרי הכל, הפולנים, הם לא עם שאהב את העם שלנו, כך שהרגשות די מעורבים" אבל אשתו של ריבה אומרת שהיא בעד פיוס, כשהם נשאלים אם על היהודים או ישראל לעשות משהו על מנת להאיץ את הפיוס, הם עולים בקולותיהם אחד על דברי השני ואומרים- "הפולנים הם אלה שצריכים לפנות אלינו ועלינו להיענות לפנייתם". שמעון קובע "שהזמן ייעשה את שלו" ומבהיר "הרי עם הזמן גם עם הגרמנים זז משהו" וריבה שמעיד על עצמו שלחם בבריגדה היהודית וגם בכל מלחמות ישראל מול הערבים, וברור לו "שגם אתם נצטרך להגיע לשלום " אומר " אולי מי שלא נלחם יכול להגיד, לצעוק, שאינו רוצה בפיוס, אבל אנחנו שיודעים מה זו מלחמה ומה היא שנאה,רוצים להעלים את הדברים האלה".
מדבריהם ברור כי פיוס ייתכן ויהיה אפשרי, אם הפולנים יעשו את הצעדים המתבקשים. אבל מה הם הצעדים המתבקשים מפולנים שנולדו שני דורות לאחר השואה.
ישראלית אחרת בקבוצה היא מורה, במסגרת עבודתה כבר ערכה שבעה מסעות שורשים עם התלמידים בפולין, עכשיו היא כאן בשביל עצמה- היא מספרת איך הקבוצות מניפות את דגל ישראל בגאווה בחוצות פולין, היום היא כאן עם המשפחה, "באתי כדי למצוא משהו, אני עוד לא יודעת מה , אבל אני מקווה שאמצא" היא אומרת מבעד לדמעות. שושנה קייזר עם הגלויה מירושלים אומרת שהיא לא מרגישה כלום כלפי הפולנים, אבל בהמשך היום היא דווקא מתיידדת אתם.
הצעירים הפולנים מחליפים מבטים עם הקבוצה, שיחות קטנות נרקמות, הם מלווים את הקבוצה, לאזור שהיה בית הכנסת ולסיור בגטאות. ביומיים הקרובים הם ילוו אותם כל העת הם ידברו באנגלית והישראלים ישחילו מילים בפולנית והפולנים ינסו לדבר גם קצת בעברית.
סופי ובנה הגיעו מבלגיה, אמא של סופי נולדה כאן, "אני לא מרגישה פולניה" היא אומרת. ההורים שלה שניהם היו פולנים אבל היא חיה בבלגיה. אני שואלת אותה אם אפשר לחדש יחסים -להתפייס- שהרי פולנים ויהודים חיו זה לצד זה 1000 שנה , האם כל אלף השנים היו רק הכנה לשואה? והיא עונה, "תמיד היו פוגרומים, הפולנים אף פעם לא אהבו והם לא אוהבים את היהודים, אני לא הייתי כאן אז, אבל אמא שלי ספרה לי".
בעיירה שנבנתה כמעט לגמרי מחדש לאחר ההפצצות יש אזורים בהם הזמן כאילו עמד מלכת, תחנת הרכבת באותו מקום, הפסים חשופים והעצים העתיקים עדים. השוק מינימליסטי ורוכלים עומדים בו עם הצע קטן מצנוע, חמניה אחת, כרובית, שרפרף.
בסוף היום סופי אומרת שהפולנים הצעירים שהיא פגשה מקסימים,ובאינטראקציה בינה לבינם ניכר שהיא מחבבת אותם, אולם בשקט היא מוסיפה- "אבל האם הם מייצגים את הרוב"?
עכשיו פיוס מסתמן כמשהו אפשרי, אפילו בעיני סופי, אבל רק עם הדור הצעיר, וגם לא בטוח.
בלילה , הצעירים הפולנים יושבים במסבאה של העיירה, שותים בירה פולנית שמיוצרת פה, לסמן את סוף היום. זה יום טוב, יום בו הם רואים היבט אחר לעמלם, הם רואים את המבקרים מתרגשים בבית הקברות, כשהם מתייחדים עם מתיהם, הצעירים הפולנים מתרגשים אף הם, במידה מסויימת הרי אלה גם המתים שלהם. הם אלה שמקשרים לכל אבן את הסיפור, מגלים את המצבות, מנקים ומשפצים, מחברים את השברים, כמו פאזל של סיפורי חיים, הם מזהים את האותיות והסמלים, ורוקמים את סיפור העיירה. פתאום, אבלינה מביטה נכוחה ושואלת, האם היהודים אוהבים את הפולנים? ומתקשה להבין למה הרבה יהודים לא סולחים, "כבר עבר הרבה זמן"…היא אומרת ולא מקבלת תשובה.
כתריאל קליין, יליד זנדסקה וולה, מאלה שניצלו. הגיע לסיור עם בתו, אנחנו יושבים באוטובוס בדרך לחלמנו. דוקטור מרים דויד, מדריכה – פורשת תאורים גרפיים להתרחשויות, מבקשת להבטיח שהפסטורליה לא תתעתע בנוסעים בדרך בה הובילו את המתים מכל עיירות הסביבה תוך הולכת שולל אל מותם. כתריאל מספר על היום בו הנאצים לקחו אותו מהעיירה, הבת שלו בוכה. במשך הביקור כתריאל מדבר עם הפולנים בפולנית ואם מביטים בו מרחוק הוא נראה כאילו שהוא עדיין מקומי.
לפני שעוזבים את העיירה, עליזה מגיעה אל המצבה של הסבא, לפרידה אחרונה, ברקע קובה מדלג בין הקברים והיא אומרת "הוא נראה כמו מלאך", כמו החסידים בבתי הקברות בצפת, נזהר שלא להפריע "הפולנים הצעירים עושים עבודה נפלאה, הם עושים מצווה" אומרת עליזה, אך "הדברים הם לא שחור לבן", כפי שאומר ווגנר, עליזה מספרת גם על תקרית שיכולה להתפרש כאנטישמית, בעת הביקור הזה, ודניאל מצביע על מצבה שהופלה, במעשה וונדליזם, "היחס שלי אל הפולנים מורכב, את אבי ואמי הצילה פולניה טובה שגדלה אותם כמו ילדיה,וכך למרות שרבים מבני משפחתי עלו אל השמים דרך הארובות, הורי ניצלו בזכות אותה פולניה טובה" , אבל פיוס הוא עוד שאלה שנשארה פתוחה,"אני לא יודעת איזה אחוז מכלל האוכולוסיה הקבוצה הזו מהווה ולמה דווקא הם החליטו לחבור אלינו ולמה אחרים לא…אבל כן, הם עושים עבודה קדושה וכן, היא בעד פיוס.
אחרי יומיים בעיירה בהם, שלוש אחיות שסירבו להגיע לפולין במשך עשרות שנים, מלאו את צוואת אמן והגיעו "לסגור מעגל" –הן מצאו את הבית של האם, שם הן שתו כוס תה עם הפולניה שגרה בו מאז. ביומיים האלה, עדנה, "הגשימה שני חלומות שלה ביום אחד", כפי שהיא מעידה בהתרגשות, היא מצאה את המצבה של הסבא, ופגשה פולניה, שמסרה לה את הדוקומנטים שבקשה. "ישבו שם שלוש נשים שנראו כמו ממוטות ואחת מהן מצאה את המסמכים, פרצתי בבכי מהתרגשות והיא בכתה אתי, היא לא הסכימה לקחת כסף" היא משחזרת
דמעות, חיבוקים וחיוכים ליוו את היומיים האלה. הקבוצה כבר עלתה לאוטובוס, קובה וקמילה וואגנר אבילנה ויוהנה הגיעו להיפרד, הישראלים מאוהבים בהם עכשיו, מוחאים להם כפיים ועוטפים אותם בהרבה מילים חמות. הם מזמינים אותם לביקור בישראל, ואם הם יהפכו את ההזמנה לכרטיסי טיסה ואירוח אולי יתגשם חלומו של קובה.
נציג השגרירות הישראלית שהגיע עם תום הטכס , אמר שמדינת ישראל מברכת על יוזמות פולניות כאלה.
ווגנר כבר מתכונן לעזוב את העיירה ,ולחזור למדע, בית הקברות שופץ כל המצבות נמצאו, עכשיו הוא שוקד על כתיבת הספר. הממשלה הפולנית מנסה להבהיר, אנחנו עצמנו היינו קורבנות של השואה ומבקשת להתפייס עם הישראלים, והיהודים. בעוד שבמחוזות שונים בפולין, צומחות קבוצות שעושות פעילויות כאלה ואחרות למען קרוב לבבות, קבוצות תלמידים מישראל מגיעות ומנפנפות בדגל ישראל בהתרסה. יש שהביקור מנציח להם את הסטריאוטיפים אבל לישראלים שבילו עם החברים של "יחד", קרה משהו אחר, אפשר לקרוא לזה פיוס?
אתר יחד- http://www.yachad.pl/news_zjazd_2007_relacja.html
אתר הניצולים המחקר והתיעוד בניהול פרופסור חנוך דניאל ווגנר- http://www.weizmann.ac.il/wagner/ZdunskaWola/Contents.htm