יום חמישי , 14 דצמבר 2017
Home >> כללי >> פייסל אל כתיב. סיפור של בן אדם . מי שאתם בטח מכנים "טרוריסט" החיים בצד השני של הקונפליקט. עדות אישית – תקראו.

פייסל אל כתיב. סיפור של בן אדם . מי שאתם בטח מכנים "טרוריסט" החיים בצד השני של הקונפליקט. עדות אישית – תקראו.

הסיפור האישי של פייסל אלכתיב. כפי שהוא שלח אלי מייצג . דור עמדה מצב. רוח. אומה. ושל בני אדם שחיים תחת מצב בלתי אפשרי יותר מדי זמן. הוא שלח לי את הסיפור שלו שכבר התפרסם ולנוכח המצב כרגע הוסיף את הדברים הבאים: לטרור אין דת ואין מולדת הרג חפים מפשע הוא פשע ללמוד וללמד את ילדינו כולנו בניו של אבינו אדם למד אותם לכבד אחרים ללא אפליה בצבע, דת, או גזע בואו נקווה רק שלא יהיה יותר מוות, הרס ושנאה

מאת פייסל אל כתיב 20 ספטמבר 2010

ירושלים – הייתי אסיר במשך 12 שנה בבתי כלא ישראלים בשל ביצוע מעשה אלימות. ביליתי את השנים הללו בקריאה ולמידה על האזור. רבים מהספרים שקראתי והסרטים שראיתי עסקו בשואה וברצח העם של היהודים בגרמניה הנאצית. כיום, רוב מדינות העולם מזדהות עם הסבל הקיצוני של העם היהודי. עם זאת, במזרח התיכון יש ערבים רבים בכלל ופלסטינים בפרט, המביעים ספקות לגבי מהותה של השואה ומספר הקורבנות שנספו במהלכה.

בחודש שעבר השתתפתי בסיור ישראלי פלסטיני במוזיאון השואה ביד ושם. מטרת הביקור הייתה להכיר לצעירים פלסטינים את הנרטיב של "האחר" – נרטיב אשר, בצלו של הכיבוש, זוכה לעתים קרובות להתעלמות על ידי הציבור הפלסטיני. זו אולי לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על השואה כאירוע היסטורי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי פנים אל פנים לסיפורים אישיים.

במהלך הביקור, המדריך שלנו, מר יעקב יניב, סיפר את סיפורו האישי – איך איבד את מרבית בני משפחתו ואיך רצה, כשהיה ילד, שיהיה לו סבא שיוכל לשבת על ברכיו ולשחק בזקנו כמו שאר הילדים. האזנו גם לסיפורה של אישה בשם רות, שחיה בתקופה ההיא והייתה עדה לחטיפתו של אביה, ומשפחתה נותרה ללא ידיעות על גורלו. כילדה, היא ניסתה לכתוב מכתב לאביה, אך היות והייתה צעירה מכדי לכתוב, היא ציירה ציורים של הבית והגן, והניחה את המכתב בתיבת הדואר של ביתה, בתקווה שאביה יחזור ויקרא בו. למרבה הצער אביה לא חזר. מאוחר יותר היא גילתה כי הוא היה אחד מאלו שנשרפו באש הכבשנים הנאצים. מכתבה אל אביה עדיין נמצא ברשותה.

יותר מכל דבר אחר, הסיפורים המרגשים והטראומה המתמשכת מהשואה הבהירו לי, במהלך הביקור, כי על הפלסטינים והישראלים לחתור לשלום מוקדם ככל האפשר. מספיק עם שפיכות הדמים, מספיק עם הסבל. אנו רדופים על ידי עברנו, ועלינו לשאוף לעתיד טוב יותר. כרגע מוחזקים אסירים ובני ערובה רבים בשני הצדדים שגורלם אינו ידוע. האם עלינו לחכות, שוב, למכתב של ילד פלסטיני או ישראלי, המחפש אחר אביו או משפחתו? כבניו של אברהם, איננו רוצים שילדינו יסבלו כפי שסבלה רות.

על הממשלות הישראלית והפלסטינית לפעול יחד כדי ליצור תוכניות שילמדו את שני הצדדים על הנכבה ויספקו קורסים וביקורים ביד ושם. רק על ידי שמיעת סיפורו האישי של "האחר" נוכל להתחיל להכיר בסבלו, מקומו בהיסטוריה, ערכו כאדם אשר אינו שונה מערכנו. ליבנו גדול מספיק להכיל יותר מעם אחד, היסטוריה אחת וסבל מסוג אחד.

# # #

*פייסל אל כתיב נשוי ואב לארבעה ילדים: שלוש בנות ובן, בגילאים 8 עד שנה. המאמר נכתב עבור שירות החדשות של "קומון גראונד".

מקור: שירות החדשות של קומון גראונד (CGNews) 16 בספטמבר 2010 www.commongroundnews.org הפרסום אושר על ידי בעל הזכויות

תגובות

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*


7 − אחד =

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Facebook Auto Publish Powered By : XYZScripts.com