יום שלישי , 21 נובמבר 2017
Home >> כללי >> הקסבה של חברון האינתיפאדה שלא מדברים עליה

הקסבה של חברון האינתיפאדה שלא מדברים עליה

אתמול היינו בתוך הקאסבה שוב. הפעם במלחמה. גרילה. היה שם אחד ממש באטמן אתלט עם רוגטקות משוכללות . צילמנו מתוך האבנים האמבולנסים והצמיגים הבוערים. חיכוך מוחלט. פחד אלוהים...

חברון

מתוך סרטה של יעל ערבה (צילום אדם שולדמן)

אתמול היינו בתוך הקאסבה שוב. הפעם במלחמה. גרילה.  היה שם אחד ממש באטמן אתלט עם רוגטקות משוכללות . צילמנו מתוך האבנים האמבולנסים והצמיגים הבוערים. חיכוך מוחלט. פחד אלוהים וחיבור לביייסיק של הבייסיק. בשלב מסוים האהדה אלינו הפכה התנגדות. מהפחד, שהפרצופים שאנחנו מצלמים גלויים יגיעו לידי השבכ ואדם חטף בקבוק אקסל על הראש, לרגע הבנתי את שנאת החיילים לפלסטינים.  הבחור שליווה אותנו התחיל לצרוח עליהם וכחמשים איש צבאו עליו. התחלתי לבעוט. רעולת פנים. כולם מבינים. גררתי את אדם לתוך הרכב. מחמוד. הבחור שלנו הפך למוקד הבלאגן. ופרצופים שרגע קודם אהבתי הפכו להיות רצחניים כשהביטו לי אל תוך הרכב ממש ממש לתוך העיניים, התודעה  הפתוחה, המיינד הערום. השארתי את הדלת פתוחה בכוונה.

מטר מאתנו כמעט עשו לינץ במחמוד. הנהג יצא ונהייתה עוד התקהלות מולו…באחת, הפכנו יותר גרועים אף מהחיילים. ההתקהלות התעצמה והצעקות גם על האוטו עם הדלת הפתוחה פרצופים נמרחים חודרים את כל המחיצות השקופות שיש בין אנשים לאנשים, עד שאמרתי לנהג שאם תוך דקה הוא לא נכנס אני מותירה אותם שם ללינץ ומשתלטת לו על האוטו לעוף משם.אדם אמר שאני לא יכולה להשאיר אותם למות שם אחרי שעשיתי את כל הבלאגן. אכלנו גז מדמיע.  בכמויותהעיניים עוד צורבות. הנהג חילק לנו חתיכות קטנות של מסטיקים ומשהו ברחוב צרח לנו לא לגעת בעינים. מביאים בצל… בתוך השנאה פתאום אחד הגיע והפריח לתוך העדשה של אדם וללב שלו נשיקות. ומחמוד מצא איזה משפט שמילט אותו ובעזרת ניזהר הנהג נכנס לאוטו. עכשיו כבר האדרנלין שלי הגיע לאלוהים ועומדת באוטו, מושכת את מוחמד פנימה התחלתי לתת הוראות בצעקות. לנעול דלתות. לשים גז גשהם צובאים עלינו ומה לא. נהייה שקט. נהייה סדר . בכאוס מסתבר יש סדר מופתי הם חזרו לרוגט'קות ולאבנים . אנחנו נעמדנו בין האמבולנס שהגיע לפנות פצועים שלתוך הבית שלהם נזרק טיל ג\ז מדמיע..אנשים מתים מזה…לבין הצמיג הבוער.נתתי לנהג שלוש שאלות וקראנו לבאטמן. הוא כיסה את פניו והתרצה. שאלתי מאיפה המיומנות? אמר שבגלל השנים…ולמה היום?. בגלל השאהיד ברמאללה… לא הספקתי לשאול אם מוכן לבוא להתראיין אצל ישראלית ככה מכוסה פנים וגלוי אמת…פתאום אני שומעת את הנהג אומר לו אודרופ אודרופ והוא חזר למופע. הפעם האתלטיקה שלו כבר הפכה מופע ראווה.בחברון חייבים להקים קרקס כי כל הלהטוטים שהתפתחו שם בידוי אבנים בקבוקי תבערה. רוגטקות משוכללות וחבלים שאין לי מושג איך קוראים להם ובהם מיידים אבנים למרחקים בתנועות סיבוב ארוכות שהופכות את הגוף לכלי שיגור ומחייבים תנועות דייקניות כשל רקדן באלט. יוצרים הרמוניה בתוך שדה האלימות

החיילים עומדים מכוונים עלינו את המטילים…אנחנו במונית ערבית, טרנזיט . אדם חבוש כפייה אני רעולת פנים. סאונד מן וע. הפקה במושבים האחורים. שותקים. בלתי נראים. ע. הפקה מצלמת את תוך האוטו שלנו. . פתאום רכב קטן חוסם לנו את הדרך. הנהג למרות שאני מבקשת שלא. עוצר. ושוב הוא ומוחמד מזנקים מהטרנזיט. החבורה מהאוטו הקטן מולם….כועסים. פתאום חיוכים וניזאהר ומוחמד חוזרים. אוקי עכשיו עשינו סולחה. אפשר לצלם.

לא יהיה יותר בלאגן. לא צריך אני אומרת לא צריך…זו סתם התמכרות לאדרנלין יש מספיק חומר לסרט, ומוחמד ונזהאר נדבקים…ולא רוצים לצאת…

אנחנו חוזרים לככר השוטר לפינה בסמטא ממנה באטמן מידה אבנים למרחקים, כמה עם רוגטות. לבנים מוטחות לרצפה להשבר לחלקיקים שיהיו בגודל המתאים, חבית מתגלגלת. בקבוק תבערה. הבומים שאחריהם ענני ערפל בריח המוכר של הגז מדמיע כבר לא מקפיצים אותי ותחת השמים יש שמיכה של בכי. המידים רצים בנחילים אחד תופס את הגז ביד וזורק חזרה לכיוון החיילים. החלונות סגורים. ענני גז מדמיע. כמו ערפל מכסים את הרחוב ,  ניזאהר הופך לעין צלם והטרנזיט הופך לגמיש למצוא עוד זוית צילום.

יום קודם צעדנו ברחובות האלה…השגרה היתה עמומה.

יצאנו משדה הקרב לנקודת תצפית על העיר. לראות איך השמש שוקעת. על כיפת גג של בית עתיק היו בעלי הבית מביטים במחזה של ג'ועמה…כל היהודים עכשיו בבית כנסת הם מסבירים, נכנסה השבת. השמש ספקה לנו 10 דקות של תה מתוק כשילדי השכנוה שרים ל"טלויזייון" ולעדשה של אדם …מפיש ישראל יש רק פלסטין וכמה היהודים רעים. הנהג מחייך ועיניו הכחולות קורצות לי. ואני אומרת שוקרן כתיר…והתה טעים ממש. אדון הבית יוצא מגדרו להיות נחמד ולהסביר פנים ומוחמד רוצה להכנס אליהם הביתה , אני מסבירה לו שהוא אכבר גבר שרצה לשמור עלינו אבל כמעט הרגו אותנו בגללו. כשנהג אומר. היו הורגים אותם היום….אז חלאס.

בבית של איסאם אני מספרת לכולם על הדרמה של מוחמד…האכבר גבר. והם מתפוציים מצחוק כשאני מנסה לתאר להם את הסיטואציה בלי מילים והרבה פנטומימה ומימיקה. גם אנחנו שתינו קפה. אדם הסיר את הכפייה. אני כבר לא רעולת פנים.

העיניים צורבות אבל צוחקות

הלב קצת כואב וקצת מתרחב

בבית משוגעים של המזרח התיכון.

גלגלצ כל הדרך לתל אביב . שירים רומנטיים. העיניים צורבות. דומעות. נגשת למחשב אפילו לא שוטפת עיניים ונרדמת מוטלת על ידו. חולמת על דם וחיוכים ופרצופים ועל העגלה שנולדה אתמול לבארכה באחו, ואמא שלה לא רצתה להכיר בה ונגבתי מעלייה את השיליה. ובארכה, רועה עם עיניים ירוקות ספר לי בנוסטלגיה על החברים שהיו לו פעם כשהיה מותר לו לעבוד בירושלים. ועל הנוף הפסטורלי, הבתולי התנכי הזה. מתחלפת עוד מערכה .כשהשמש יורדת והירח עולה. ואני בתל אביב רואה את האנשים שלא יודעים כלום.

https://mail.google.com/mail/u/0/images/cleardot.gif

 

תגובות

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*


+ 8 = שתיים עשרה

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Facebook Auto Publish Powered By : XYZScripts.com