יום שישי , 24 נובמבר 2017
Home >> כותבים >> המקליד המהיר מקהיר >> המקליד המהיר מקהיר בביקור בקהיר שלו מפעם

המקליד המהיר מקהיר בביקור בקהיר שלו מפעם

אחרי שהתחבקנו הבחנתי בעקבות חלוף הזמן עליהם, הם אמרו לי שהפנים שלך יאסר לא השתנו כאילו הזמן עצר מלכת עבורך, כמובן דיברנו על השכנים שכבר רובם מתו ונשארו את הבנים שלהם שכל אחד התגורר בעיר אחרת. שני האחים המצריים הגרמנים דיברו על מה שנשאר בזכרונותיהם על אבא שלי ואני דיברתי על אבא זה היה מפגש מרגש בין שני האחים בעלי האזרחות והתרבות הגרמנית עם המקליד בעל התרבות העברית ואולי זה לא היה מוזר שהמוות יהיה הנושא המרכזי בשיחה ביננו. ליתר דיוק המוות היה בעל הבית וגם אורח הכבוד במפגש המרגש הזה עם השכנים של פעם.

ביום שני האחרון אחרי שבא הערב ולא סיימתי את כל מה שהייתי אמור לעשות בקהיר אמרתי לעצמי למה אחזור לעיר שלי בפרברי קהיר ואצטרך אחזור לקהיר מוקדם בבוקר אז הלכתי ברגל מכיכר " עבאסיה " עד בית המשפחה ובאמצע הייתה אוניברסטית עין-שמס , ונסעתי בדרך המקוצרת שלי עד הבית וגיליתי שהבתים הפשוטים הדו קומתים של פעם נעלמו ובמקומם הוקמו מפלצות מכוערות מבטון, אפילו הבית המקולל של שני האחים שמעולם לא יצאו החוצה עד שמתו באופן מסטורי, נמחק ובמקומו הוקמה עוד מפלצת ענקית עד השמים מהבטון.

רק הזכרונות נשארו אחרי שנעלם הנוף הקלסי של פעם.
הגעתי אל הבית המשפחה של אבא ואימא שנמצא במרחק כמה מאות מטרים מארמון הרבופליקה.

בית המשפחה שלי נמצא בתפר בין שכונות עממיות לבין איזור שנבנה לפי תיכנון הנסדי הדוק.

כמובן הנוף של פעם נעלם בגלל אותם מפלצות אדריכאליות מבטון.

כל העצים ברחובות כבר נכרתו, אפילו הרוח של אבא כבר אינה מרחפת בשכונה אחרי שעברו תשע שנים על מותו.
העבר נמצא רק במוח שלי, עוד מעט לא יישאר מהעבר שום דבר, הכל נמחק, כיוון הזמן פועל במהירות מטורפת לטשטש עקבות של בני אדם שחיו פה.

הגעתי אל בית המשפחה, אימא אמרה לי שהשכנה שלנו מתה אתמול ושהבנים שלה באו מגרמניה להלוויה ושאלו עליך, הלכתי אל בית השכנים ממול וניחמתי אותם וישבנו שעתים יחד.

שני האחים השכנים שהיגרו לגרמניה בסוף שנות השמונים והפכו לאזרחים גרמנים אחרי שהתחתנו עם גרמניות והביאו ילדים.
זה היה כאילו מפגש התרבות הגרמנית עם התרבות העברית.

אחרי שהתחבקנו הבחנתי בעקבות חלוף הזמן עליהם, הם אמרו לי שהפנים שלך יאסר לא השתנו כאילו הזמן עצר מלכת עבורך, כמובן דיברנו על השכנים שכבר רובם מתו ונשארו את הבנים שלהם שכל אחד התגורר בעיר אחרת.
שני האחים המצריים הגרמנים דיברו על מה שנשאר בזכרונותיהם על אבא שלי ואני דיברתי על אבא שלהם.
זה היה מפגש מרגש בין שני האחים בעלי האזרחות והתרבות הגרמנית עם המקליד בעל התרבות העברית ואולי זה לא היה מוזר שהמוות יהיה הנושא המרכזי בשיחה ביננו.

ליתר דיוק המוות היה בעל הבית וגם אורח הכבוד במפגש המרגש הזה עם השכנים של פעם.

אני נהנה מהנסיעות שלי לקהיר בתנאי אחד שלא לבקר בשכונה הישנה שלי אפילו ייעצתי לאימא למכור כל הנדל"ן ולחיות כולנו בעיר שלי אבל אימא סירבה

התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, הסתכלתי על תמונת אבא על הקיר והערתי את אימא כדי שתסגור את הדלת מאחוריי ונסעתי לאיזור "מסר אל גדידה" כדי לסגור כמה דברים ושמה ליד ארמון "אל אתחאדייה" נסעתי בפעם הראשונה בקו החדש של הרכבת התחתית שחונך לפני כמה ימים בלבד ומשמה הגעתי שוב אל " עבאסיה " ועלית דרך הסולמות הממונעות עד היציאה מהתחנה מתחת לאדמה אל מעל לאדמה כדי לשתות משקאות ושוב ירדתי אל תחנת הרכבת התחתית ולקחתי את הרכבת עד שהגעתי אל כיכר "ראמסיס" ועליתי מעל האדמה ומשמה נסעתי ברכב אל מחוץ לקהיר וכשהגעתי לעיר שלי נישקתי את האדמה מרוב שמחה שיצאתי מעיר הזכרונות והדיכאון ומפלצות הבטון , קרי קהיר.

 

 

תגובות

תגובות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*


+ 2 = תשע

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

Facebook Auto Publish Powered By : XYZScripts.com